עמ"נ 3279-12-13

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב שתי שומות מכריעות שניתנו בהפרש של ארבע שנים ביחס לשתי תכניות מתאר שבהן בוצעו שינויים שהובילו לשיפורים, כך לפי הוועדה המקומית ושני השמאים המכריעים. השומה הראשונה, שנערכה על ידי וירניק בשנת 2005, לא התייחסה לירידת ערך הנכס עקב דייר מוגן או לגודל הנכס, ואילו השומה השנייה שערכה ברמן בשנת 2009 כן הביאה בחשבון הפחתות אלה. המשיב ערער על השומה של ברמן לוועדת הערר וטען כי יש לבצע הפחתות נוספות בשווי הזכויות החדשות, בעוד שאין לבצע הפחתה ביחס לזכויות הקודמות באותה שומה. ועדת הערר דחתה את טענות המשיב אך קבעה כי יש לקזז את שווי ההפחתות במצב הקודם כדי למנוע מהמשיב לשלם היטל השבחה כפול. על החלטה זו הוגש ערעור. השופט פסק לטובת המערערת, וקבע כי ועדת הערר חרגה מסמכותה להורות על תשלום הקיזוז, שכן לא הייתה מוסמכת לתקן שומה סופית מלפני למעלה מעשור. יתר על כן, לא היה סביר או ברור להורות על תשלום כזה מבלי לציין אם יש לבצעו במצב הקודם או החדש, או בשניהם. השופט הדגיש כי כל שמאי מכריע הוא עצמאי ולא ניתן לכרוך את הערכותיו יחד. השופט ביטל את הוראת הקיזוז בהחלטת ועדת הערר וקבע כי ההיטל שייגבה מהמשיב יתבסס אך ורק על השומה של ברמן. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, קבע השופט כי כל צד יישא בהוצאותיו, וכי יש להשיב לו את הערבות שהופקדה על ידי המערער.