ע"א 109/75

תקציר

בית המשפט העליון הכריע במספר סוגיות מרכזיות הנוגעות למזונות ילדים וליחסי הגומלין שלהם עם הליכי גירושין והסכמי הורות. ראשית, היא קבעה כי תביעות למזונות יכולות לנבוע מאחד ההורים או מהילדים עצמם, ופסק דין בתביעת גירושין בין ההורים אינו פוגע ביכולתם של הילדים לתבוע מזונות. שנית, בית הדין הדגיש כי הסכמי הורות על מזונות ילדים, גם אם קיבלו תוקף בבית דין רבני, אינם מחייבים את הילדים; יש להם זכות לתבוע מזונות ללא קשר להסכמים כאלה, שכן פסק הדין בליטיגציה הורית הוא res inter alios acta כלפיהם. עם זאת, בית הדין הבהיר כי ההורים אכן יכולים להסכים על מזונות הילדים ולדון בהם בבית הדין הרבני בתנאים מסוימים. על פי דין תורה, חובת האב לספק את צרכי ילדיו היא מוחלטת, אך בית הדין עשוי לחייב אב עשיר יותר לשלם מזונות בשיעור גבוה יותר. כמו כן מודגשת חובתה של האם, המעמידה אותה על בסיס שווה עם האב בכל הנוגע למזונות ילדים. במקרה הספציפי מצא בית המשפט כי האם לא הוכיחה את טענתה בדבר אי עמידת האב בהסכם, וגם הילדים לא יכלו להסתמך עליה מאחר שהאם לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה. תחת זאת, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק מזונות על בסיס צרכי הילדים. לבסוף, הסכים בית המשפט העליון עם החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות למערערים, נוכח היעדר תיעוד לחישובי הצמדה, והדגיש כי זכייה בתיק מזכה בדרך כלל צד בהוצאות בהיעדר נסיבות מיוחדות.