בג"צ 1633/16

תקציר

בבואו לבחון את העתירה נגד השימוש בתקנה 119 להריסת בית הקשור למחבל, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את העתירה. המסגרת החוקית לפי תקנה 119 מאפשרת למפקד צבאי להחרים ולהרוס נכסים שמהם בוצעו פעולות בלתי חוקיות, בעיקר הקשורות לטרור, כאמצעי הרתעה ולא כענישה. בית המשפט הדגיש כי ההחלטה אם להפעיל אמצעים כאלה נתונה לשיקול דעתן של רשויות הצבא, המונחות על ידי עקרונות של סבירות ומידתיות. זאת, במטרה להרתיע מפני פעולות טרור עתידיות באמצעות מודעות למבצעי פיגועים פוטנציאליים לכך שמעשיהם עלולים לפגוע ברכוש משפחתם. למרות שהכיר בחומרת הפעלת אמצעים כאלה, במיוחד על בני משפחה חפים מפשע פוטנציאליים, בית המשפט הדגיש כי הרתעה נדרשת לנוכח המצב הביטחוני המחמיר, המתאפיין בעלייה במספר פיגועי הטרור. העותרים, בני משפחתו של הקטין המורשע שהיה מעורב ברצח אכזרי, טענו לאי מעורבות, אך הראיות הצביעו על רמה מסוימת של הסכמה שבשתיקה או היעדר גינוי למעשים, ובכך לא הצליחו למנוע את המטרה המרתיעה של ההריסה. בית המשפט קבע כי על פי הדין הקיים, פעולות כאלה הן חוקיות וראויות, בהתחשב בהקשר של אלימות גוברת והצורך בהרתעה, ובכך לתת תוקף לשיקול דעתו של המפקד הצבאי.