צ"ו 6879-10-14

תקציר

מדובר בשתי עובדות, התובעות מס' 1 ומס' 2, אשר הגישו תביעה נגד מעסיקן, בדרישה לשכר שווה ולתנאי העסקה שווים עם עמית גבר, מר ש', לפי חוק שכר שווה לעובדות ולעובדות, התשנ"ו-1996. התובעים ומר ש' עובדים אצל אותו מעסיק וממלאים תפקידים באגף שירות הלקוחות. התובעים טענו כי עבודתם מקבילה לעבודתו של מר ש' וכי פערי השכר ביניהם מהווים אפליה על רקע מגדרי. בית המשפט בחן את אופי העבודות ומצא כי עבודתם של התובעים שקולה לעבודתו של מר ש', בהתחשב בכישורים, במאמץ, באחריות ובתנאים הסביבתיים הנדרשים לכל תפקיד. בית הדין בחן גם את מעמדן של המשרות ומצא כי שלוש המשרות בהן מחזיקים התובעים ומר ש' הן בעלות מעמד שווה, למרות טענות המעסיק ההפוכות. כמו כן, בית הדין קבע כי המעסיק לא סיפק סיבות לגיטימיות לפערי השכר, כנדרש בחוק. הטיעונים שהציג המעסיק, לרבות ותק וניסיון ניהולי, לא התקבלו כהצדקות תקפות. בנוסף, קבע בית המשפט כי יש להעסיק את התובעת מס' 1 על פי הסכם קיבוצי, כפי שהובטח לה טרם פרסום המכרז לתפקידה. התובעת מס' 2, שלא עתרה להעסקה על פי הסכם קיבוצי, הייתה זכאית לאותם תנאי שכר כמו מר ש', לרבות מעמד מנכ"ל, אשר בית הדין קבע כי ניתן גם לעובדים על פי הסכמים אישיים. המעסיק חויב להשוות את אמות המידה והשכר של התובעים לאלה של מר ש', כולל כל הגמול הנלווה, רטרואקטיבית ממועד מינויו של מר ש'. כמו כן נדרשו התובעים לשלם לתובעים 15,000 ₪ כל אחד כפיצוי על נזק לא ממוני ולכסות את הוצאות המשפט שלהם, בסך כולל של 12,000 ₪ לכל תובע. פסק הדין הדגיש את חשיבות השוויון בשכר ובתנאי ההעסקה, וחייב את המעסיק לעמוד בדרישות חוק שכר שווה. הזכות לשכר שווה פורשה כזכות יסוד, המשתרעת מעבר לאותה עבודה וכוללת עבודה שווה או שווה במהותה. עוד הובהר בפסק הדין כי הסכמים קיבוציים אינם יכולים לגבור על זכויות משפטיות לשכר שווה.