ו"ע 29881-03-18

תקציר

המערער, שעלה לישראל, ערער על החלטת פקיד השומה לדחות את בקשתו ליהנות משיעורי מס רכישה מופחתים לעולים חדשים. המערער רכש דירה בישראל אך לא התגורר בה דרך קבע. במקום זאת, הוא שהה בדירה שנרכשה במשך כחודשיים בכל שנה, ובשאר הזמן היא נותרה ריקה. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם שימוש זה בדירה מקיים את הדרישה בתקנות כי הדירה "תשמש למגורי העולה". ועדת השיפוט של בית המשפט העליון דחתה את הערעור. בית המשפט קבע כי מטרת התקנה המעניקה הקלות במס רכישה לעולים חדשים היא לסייע להם להשתקע בישראל. לפיכך, בית המשפט פירש את דרישת ה"מגורים" בדירה כדורשת מגורי קבע. בית המשפט קבע כי השימוש המזדמן והזמני של המערער בדירה במשך כ-60 יום בשנה אינו מהווה "מגורים". בית המשפט הסביר כי כוונתו הסובייקטיבית של הרוכש להשתמש בדירה לצרכי מגורים צריכה להיות נתמכת בשימוש בפועל בדירה למגורים, וחייב להיות קשר בין הרכישה לבין מימוש כוונת המגורים. יתרה מכך, בית המשפט הוסיף כי הכוונה לגור בדירה צריכה להתממש תוך זמן סביר וצפוי מראש. מאחר שהמערערת לא השתמשה בדירה למגורי קבע לאחר שחלף זמן סביר, ולא יכלה לנקוב במועד עתידי לכך, אישר בית המשפט את החלטת המשיב לשלול מהמערערת את ההקלה במס הרכישה המבוקשת.