ת"א 595/02

תקציר

במקרה זה, התובעת, בהיותה נשואה לנתבע בנישואין אזרחיים ובעלת בעלות שווה על בית שנרכש במשותף, טענה כי הנתבע העביר לה את זכויותיו בביתם במסגרת הסכם גירושין. הסכם זה, שעל פי הדיווחים קיבל תוקף בבית דין רבני, התרחש זמן קצר לפני שבנק הטיל עיקול על רכושו של הנתבע בשל קשייו הכלכליים. התובע מכר את הבית לצד שלישי, לביא, אך מאוחר יותר גילה כי שעבוד הבנק השפיע על העסקה. לאחר מכן, שני הצדדים עמדו בפני הליכי פשיטת רגל, אשר עיכבו את ההתדיינות המשפטית. המחלוקת המרכזית הייתה האם הסכם הגירושין אמיתי או רק ניסיון להעלים נכסים מהנושים. בית המשפט מצא ראיות משמעותיות המצביעות על כך שבני הזוג מעולם לא נפרדו, ללא ביצוע אמיתי של הסכם הגירושין, וראה בהסכם ניסיון להתחמק מנושים – "אות מרמה" הופיע בשל העיתוי החשוד והיעדר הפרידה בפועל. בית המשפט התייחס למספר רב של מקרים הנוגעים לתביעות צד ג' בדבר כשרות חוזית, ובסופו של דבר העדיף את טענת הבנק לפיה הסכם הגירושין היה למראית עין בלבד. בית המשפט הדגיש את חשיבותה של תקנת הציבור במניעת הברחת נכסים וקבע כי הסכם הגירושין אכן מדומה למטרות מרמה. תביעתה של התובעת נדחתה, והיא חויבה לשאת בהוצאות המשפט של הבנק.