פ"א 51919-12-15

תקציר

פסק הדין קשור לערעור על החלטה לבטל כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון. הנאשם טען כי קיימת אכיפה בררנית שכן עסקים דומים אחרים לא הועמדו לדין, וביקש לבטל את כתב האישום בעילה של הגנה מפני צדק. השופטת פתחה בבחינת טענת האכיפה הבררנית, וציינה כי בעוד שנטל ההוכחה מוטל על הנתבע, אכיפה חלקית אינה שקולה לאכיפה בררנית. השופט מצא כי הנאשם לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח כי המועצה התייחסה לעסקים דומים באופן שונה, וכי המדיניות של העמדה לדין של עסקים רק עם קבלת תלונה, אף שאינה מושלמת, יושמה באופן עקבי ולכן אינה מצדיקה את ביטול כתב האישום. לאחר מכן, בחן השופט את טענת שלילת הצדק, והסכים עם זיהויו של בית משפט קמא לפגמים פרוצדורליים. עם זאת, השופט חלק על מסקנתו של בית משפט קמא כי פגמים אלה מהווים פגיעה חמורה בתחושת הצדק. השופט הדגיש כי לא נשללה מהנאשם הזדמנות להתגונן וכי הצעד הקיצוני של ביטול כתב האישום אינו מוצדק במקרה זה. עוד ציינה השופטת כי תחושותיו הסובייקטיביות של הנאשם כי הועמד לדין מסיבות פוליטיות אינן מהוות ראיה מספקת למניע פסול, מה גם שהתלונות נגד עסקיו היו ארוכות שנים ורבות. בסופו של דבר קיבל השופט את הערעור, וקבע כי החלטת בית משפט קמא לבטל את כתב האישום אינה עולה בקנה אחד עם הראיות והתקדימים המשפטיים. התיק הועבר לבית המשפט קמא לצורך מתן גזר הדין, שם ניתן היה לראות את הטענות בדבר אכיפה בררנית והגנה מפני צדק כגורמים מקלים. בפסק הדין הודגש כי יש לשמור את האמצעי הקיצוני של ביטול כתב אישום למקרים חריגים, ומקרה זה לא עמד ברף זה.