עת"א 18963-06-15

תקציר

העותר, אסיר ביטחוני המרצה עונש מאסר של 12 שנים בגין עבירות ביטחוניות, ביקש לשכור מטפל פרטי שיכין תוכנית שיקום. רשויות הכלא התנגדו לבקשה, בנימוק של היעדר שינוי ניכר בשיוכו האידיאולוגי של העותר ובסכנה הפוטנציאלית הנשקפת ממנו. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה בהתבסס על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, האוסרת על אסירים ביטחוניים להביא מומחים פרטיים להכנת תכניות שיקום, אלא אם כן יש בהם כדי להוכיח שינוי משמעותי ואמיתי. בנוסף, קובעת ההנחיה כי אסירים שאינם אזרחי ישראל או תושביה אינם יכולים לעבור תוכנית שיקום מחוץ למדינה. טענות העותר, בהתייחס ל"חוק השחרורים" ולפסק דין יונס, נדחו, שכן בית המשפט מצא אותן אינן קשורות למקרה. משנמנע העותר מלהביא ראיות לניתוק מזיקתו האידיאולוגית, סבר בית המשפט כי החלטת רשויות הכלא סבירה ודחה את העתירה. פסק הדין הדגיש את ההבדלים בין אסירים ביטחוניים לאסירים שאינם ביטחוניים, והשאיר את הסיווג לגורמי הכלא ולשב"כ. עוד נמצא כי העותר לא התנתק מהאידיאולוגיה הרצחנית שלו, ולכן השיקום אינו סביר. משכך, לא הייתה הצדקה להכנסת מטפל פרטי, והחלטת המשיב לדחות את הבקשה נקבעה כנכונה ובהתאם לתקנות המינהליות.