ס"ע 41577-05-10

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה שהגיש קצין משטרה בישראל שביקש תעודת שקילות לתואר ראשון במנהל עסקים מאוניברסיטת לטביה. התואר היה אמור להיות מוכר בשירות המדינה בשכר ובהטבות אחרות. הקצין למד בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת לטביה בשיטת הלמידה מרחוק. התביעה הייתה אחת מכ-300 תיקים שאוחדו על ידי בית המשפט, כולם בנוגע להכרה בתארים מהענף האמור. חקירת פעילות הסניף הובילה את הרשויות בישראל להקפיא את ההכרה בתארים מהסניף עד לסיום החקירה. בעוד בג"ץ הורה למדינה לקבל החלטה בנוגע להכרה בתארים אלה, המדינה החליטה שלא להכיר בהם. הדבר הוביל לתביעות רבות בבתי המשפט המחוזיים, כולל זו. התובע במקרה זה הגיש בקשה לתעודת שקילות בשנת 2002 אך נדחה לאחר ראיונות בשנים 2005 ו-2007, במהלכם לא הוכיח הבנה בסיסית בנושאים אותם למד לכאורה. יתר על כן, בעבודת הגמר שלו נמצאו פגמים משמעותיים, ועבודות זהות אחרות הוגשו לפני ואחרי עבודות שלו, מה שהעלה ספקות לגבי היותו מחבר העבודה. התובע טען כי הראיונות חרגו מהגבולות שקבע בג"ץ וכי היה מקום להעניק לו ראיון שלישי. בית המשפט קבע כי החלטת המדינה הייתה סבירה ומידתית, בהתבסס על הראיות המנהליות, לרבות הראיונות. חוסר הידע של התובע וחוסר יכולתו להסביר את הפגמים בתזה שלו הצביעו על כך שהוא לא השתתף בתהליך לימוד לגיטימי. לפיכך, דחה בית הדין את התביעה, והדגיש כי מטרת ההכרה בתארים זרים לעובדי מדינה היא לעודד לימודים אקדמיים אמיתיים המשפרים את ביצועי העובדים. בהתחשב בכך שהתואר של התובע לא שיקף הישגים לימודיים אמיתיים, הוא לא היה זכאי להטבות שביקש. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך של 2,500 ₪.