ע"ע 29831-09-15

תקציר

הערעור עוסק בתגמול הראוי לרופאים המבצעים משמרות כוננות, ונסוב סביב פרשנות הסכמים קיבוציים רלוונטיים מהשנים 1976, 1977, 1983, 1994 ו-2000, וכן שתי מערכות הוראות מהשנים 2012 ו-2013, והאם יש לכלול בחישובים תוספות שכר מסוימות. תחילה קובעים השופטים כי ההוראות הרלוונטיות בהסכמים הקיבוציים חלות הן על רופאים המבצעים תורנויות אצל אותו מעסיק, והן על עובדים אצל מעסיק אחר. לאחר מכן, הם מפרשים את ההסכם מ-1976, וקובעים כי הכוונה הייתה לתמרץ רופאים לבצע את העבודה החשובה ביותר של כוננות, ולכן התגמול עבור משמרות אלה צריך להתבסס על שכרם הרגיל של הרופאים במהלך היום, כולל כל התוספות והרכיבים, ולא רק סכום חלקי. קביעה זו נתמכת גם בלשונו המילולית של ההסכם, והיא חלה גם על עובדים חיצוניים, קרי עובדים במוסד רפואי אחר, גם אם הוא בבעלות אותו מעסיק. לאחר מכן, עוברים השופטים לפרש את הוראות 1977, וקובעים כי הן תומכות גם בפרשנות המרחיבה של ההסכם משנת 1976, ומבהירים כי התגמול לעובדים חיצוניים צריך להתבסס על שכרם הרגיל, כולל כל התוספות המשולמות עבור עבודתם היומית, ולא כולל תוספות ייחודיות למוסד שבו הם מבצעים את משמרת הכוננות שלהם. השופטים קובעים גם את מעמדן של הוראות אלה, ומגיעים למסקנה כי גם אם הוצאו באופן חד-צדדי על ידי המדינה, הן עדיין מחייבות, והמדינה אינה יכולה להתנער מהן או לפרש אותן באופן המתאים להן. לבסוף, בהתייחס לתוספות הפרטניות שבמחלוקת, מוצאים השופטים כי יש לכלול את תוספת בריאות הציבור בחישוב הפיצוי בכוננות, בעוד ש-15% ו-42% הנוספים אינם צריכים להיכלל, כפי שהוסכם בהסכמים מאוחרים יותר. לסיכום, פסק הדין לטובת הרופאים שביצעו תורנויות אצל אותו מעסיק מתקבל, וערעורם של הרופאים העובדים אצל מעסיק אחר מתקבל בחלקו, כלומר יש לכלול את תוספת בריאות הציבור בתגמול התורן שלהם.