עת"מ 2030/07

תקציר

העותר, קשיש הניזון מדמי שכירות של שתי חנויות שבבעלותו באור יהודה, צבר חוב ארנונה בתקופה בה החנויות לא היו מאוכלסות. ראש העיר הראשון העניק לו פטור מתשלום חוב זה, אך ראש העיר הבא שנכנס לתפקידו סירב לכבד אותו ודרש תשלום מלא. לאחר מכן הגיע העותר להסכם עם העירייה לפיו ישלם סכום חד פעמי של 15,000 ₪ לצורך הסדר החוב. שנים לאחר מכן דרשה העירייה תשלום נוסף, בטענה שההסדר הקודם מותנה באישור משרד הפנים, שלא נודע לעותר עליו. העותר הגיש עתירה בה ביקש מבית המשפט לחייב את העירייה לכבד את הסדר הפשרה ולהימנע מגביית חוב נוסף לפניו. בית המשפט פסק לטובת העותר מכמה טעמים. ראשית, התנהלות העירייה בביצוע והפרת התחייבויות שוב ושוב הייתה בלתי ראויה בעליל ופגעה בשלטון החוק ובאמון הציבור. שנית, ההתחייבויות ניתנו על ידי בעלי תפקידים בכירים, לרבות ראשי הערים, והעותר, כאזרח מן השורה, היה סביר להסתמך על חוקיותן. שלישית, היה על העירייה לציין במפורש כי הסדר הפשרה מותנה, דבר שלא עשה, וכי העותרת שילמה את הסכום המוסכם בתום לב. בית המשפט קבע כי על העירייה לכבד את הסדר הפשרה ולהימנע מלדרוש תשלום נוסף עבור התקופה שקדמה לו. עם זאת, העותרת נדרשה לשלם את החוב משנת 1998 ועד ספטמבר 1999, שלא נכלל בהסדר הפשרה, ב-12 תשלומים שווים. כן חויבה העירייה לשלם לעותר את שכר טרחת עורך הדין בסך 25,000 ₪, שישולם לעותר במלואו לרבות מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית.