ע"א 449/67

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנות חוק ההתיישנות לתביעות בגין הלנת שכר לפי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. החוק קובע תקופת התיישנות קצרה של שנה או 14 יום מיום תשלום השכר, לפי המוקדם, בתביעות הקשורות להלנת שכר. השאלה שעמדה בפני בית הדין הייתה האם ניתן להאריך תקופה זו אם עובד פונה תחילה לממונה על גביית השכר בתוך שנה, ולאחר מכן פונה לבית הדין לאחר שנדחתה תביעתו על ידי הממונה, באופן חלקי או מלא. בית הדין קבע כי כוונת המחוקק בחקיקת חוק הגנת השכר הייתה למנוע מעובדים לעכב את תביעותיהם נגד מעסיקים במשך למעלה משנה, ובכך לצבור פיצוי גבוה בגין הלנת שכר. בית הדין פירש את סעיפי החוק הרלוונטיים בתיאום, והעניק לעובדים הזדמנות אמיתית לתבוע את זכויותיהם בהליך דו-שלבי מבלי לפגוע בתכלית תקופת ההתיישנות הקצרה. נקבע כי פנייה לממונה על גביית השכר עוצרת את שעון ההתיישנות, והמרוץ מתחדש עם סיום החלטת הממונה. זה נותן לעובדים תקופת הגבלה אפקטיבית של שנה או 14 יום כדי למצות את שני האפיקים המשפטיים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי ניתן לגזור את הוראות חוק ההתיישנות הכללי באנלוגיה למקרה מיוחד זה, על אף ההבדל המהותי ביניהן. על פי חוק ההתיישנות הכללי, תקופת ההתיישנות מושעית בתקופה שבה מוגשת תביעה ונדחית על ידי בית משפט. ביישום עיקרון זה, קבע בית המשפט כי פנייה לממונה על גביית השכר עוצרת את שעון ההתיישנות ומאפסת אותו עם מתן החלטת הממונה. לסיכום, בית הדין מצא כי בעוד שהעובד במקרה זה הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בתוך שנה מיום הגשת התלונה הראשונית, היא לא הוגשה בתוך 14 יום ממועד תשלום יתרת השכר לאחר החלטת הממונה. לפיכך, פקעה הזכות לתבוע פיצויים בגין הלנת שכר, והערעור נדחה.