דב"ע נא/191 - 0

תקציר

עניינו של פסק הדין בערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע להכיר במחלת נפש של משיבה כתאונת עבודה. בתחילה דחה המוסד לביטוח לאומי את התביעה, וטען כי מדובר במצב טבעי המושפע באופן מינימלי מגורמי עבודה. המשיב טען כי אירועים במקום העבודה בין השנים 1974-1978 הובילו למצבו הנפשי, שהגיע לשיאו בניסיון התאבדות ובאשפוז. בית הדין הפרוצדורלי ספג ביקורת על כך שלא קבע את העובדות באופן עצמאי לפני התייעצות עם מומחה, אך בסופו של דבר לב המקרה היה בפרשנות עובדות אלה והאם הן מהוות "תאונת עבודה". בית משפט קמא מינה יועץ רפואי מומחה אשר קבע כי ענייני המשיב היו תגובה לאירועים במקום העבודה, אך לא תמך במפורש בתיאוריית המיקרוטראומה. חוות דעת מומחה זו, לצד חוות דעת רפואיות נוספות, ציינה את אופייה הסובייקטיבי של חוסר שביעות הרצון של המשיבה מהעבודה, וממנה עולה כי אין בה כדי להצדיק הכרה במחלה כתאונת עבודה. בית הדין לערעורים לא מצא אירועים מקריים הגורמים למחלה במסגרת עבודתו של המשיב, תוך שהוא שולל את הדגש ששם בית משפט קמא על אירועים מזדמנים במקום העבודה כטראומטיים. משכך, התקבל הערעור, תוך היפוך החלטת בית משפט קמא, ללא חיוב הוצאות.