ע"א 36494-10-16

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב נסיעה באוטובוס ופציעה שנגרמה למערערת, שהייתה מורה שליוותה את תלמידיה. שאלת המפתח הייתה האם הפגיעה, שאירעה בעת היציאה מהאוטובוס, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. בית משפט קמא דחה את טענתה של המערערת, והוביל אותה לערער. ערכאת הערעור בחנה בקפידה את נסיבות האירוע. בית המשפט קיבל את הערכת המהימנות של בית משפט קמא, ואישר כי הפציעה אירעה במהלך הירידה השנייה מהאוטובוס. לאחר מכן התעמק בית המשפט בסיווג התאונה, תוך שהוא מכיר בפסיקה המקובלת המגדירה "שימוש ברכב" ובדוקטרינת תכלית התעבורה. למרות תקדימים ברורים, בית המשפט היה צריך להכריע ביישומם על העובדות הספציפיות. חזרתו של המערער לאוטובוס, על מנת לבצע סריקה ולוודא שלא נותרו תלמידים או חפצים, כמוה כבדיקה ביטחונית שביצע נהג אוטובוס במקרה דומה (ינטל). עם זאת, בית המשפט הבחין בין המקרה הנוכחי לבין ינטל, בהתחשב במנוע האוטובוס הפועל ובתכלית התחבורתית המתמשכת. הסריקה, שנועדה לוודא שהאוטובוס ריק, נתפסה כחלק בלתי נפרד מהנסיעה. בית המשפט הדגיש כי הנסיעה לא הסתיימה, והקשר ליעד התחבורתי נותר על כנו. כתוצאה מכך, התאונה סווגה כתאונת דרכים. בהתייחסו לסוגיית הנזקים, הסכים בית המשפט עם הערכת בית משפט קמא את הפיצוי המגיע למערערת, לו הייתה התאונה מסווגת כתאונת דרכים, בסך של 179,940 ₪. מסכום זה בוצעו ניכויים בגין תשלומים שקיבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי. בעוד המשיב ביקש ניכויים נוספים, בית המשפט התיר ניכוי של 4,641 ₪ בגין דמי פגיעה, אך לא בגין תביעה מאוחרת למוסד. בסיכומו של דבר, הערעור התקבל, פסק הדין בוטל, והמשיב חויב לשלם למערערת את הסכום המופחת בסך 179,940 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.