עד"י 2256/13

תקציר

השאלות המרכזיות שיש להשיב עליהן בערעור זה הן רמת הענישה הראויה למי שהורשע ביידוי אבנים לעבר רכב נוסע וההצדקה לחריגה מהסדר טיעון. לשאלה הראשונה, עונש המאסר ההולם לבגיר שהורשע בעבירה זו ינוע בין 4 ל-7 חודשים לפי פסיקה קודמת. עם זאת, השופט סבור כי העונש צריך לנוע בין 4 ל-20 חודשים כדי לשקף טוב יותר את חומרת העבירה, להגביר את ההרתעה וליצור דירוג ראוי בין עבירה זו לעבירות חמורות פחות. הטווח החדש המוצע מחמיר יותר והעונש הממוצע לבגיר צפוי להיות בין 9 ל-12 חודשים. השופט מכיר בכך שהדבר עשוי להשפיע על נכונות ההגנה לטעון למשא ומתן, אך סבור כי עקביות בגישה מחמירה זו תגרום לכל הצדדים להסתגל. אשר לשאלה השנייה, השופט דן בשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להעריך הסדר טיעון. הוא מצדד בגישה הנותנת משקל לרמת הענישה שנקבעה בהסדרי טיעון, כדי למנוע אפליה ואי צדק בין נאשמים. חריגתו של בית משפט קמא מהסדר הטיעון מוצדקת, שכן העונש המוצע נראה קל מדי בהתחשב בשתי הרשעותיו הקודמות של הנאשם. גם התביעה הצבאית בחרה שלא להגן על הסדר הטיעון. למרות שעמדת התביעה מהווה גורם משמעותי, השופט מחליט לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את עונשו של בית משפט קמא, הקרוב יחסית לרמת הענישה הראויה שקבע השופט. השופט גם מעיר בקצרה על החפיפה בין עונשי המאסר על תנאי, ומציין כי יש לשמור אותו למקרים מיוחדים ולא להפוך לנורמה. עם זאת, מאחר שהתביעה לא ערערה על היבט זה, השופט אינו מתערב. לפיכך, הערעור נדחה, וגזר הדין נותר ללא שינוי.