ת"א 16809-01-14

תקציר

התובע, יליד 1982, נפגע בתאונת דרכים בשנת 2011. התובע טען כי התאונה אירעה בעת תיקון כביש המשאית שלו לאחר שמנוף המשאית דלף שמן. הנתבעת הודתה כי המשאית הייתה מבוטחת אך חלקה על גרסת התובע לתאונה, וטענה כי היא התרחשה בנסיבות שונות ולחילופין כי היא אינה נחשבת לתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית הדין הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ונקבע לתובע 52% נכות רפואית. השופט בחן את הראיות שהציגו הצדדים בנוגע לנסיבות התאונה ומצא כי גרסתו של התובע, שתאמה את גרסתו המתועדת הראשונה שמסר זמן קצר לאחר האירוע, אמינה יותר. בכך קיבלה השופטת את טענת התובע כי התאונה אירעה בעת שתיקן את משאיתו. לאחר מכן בחן בית המשפט האם התאונה מהווה תאונת דרכים וקבע כי אכן מדובר בתאונת דרכים. השופטת ביססה מסקנה זו על כך שהתיקון בוצע בתחילתה של דרך חדשה, היה הכרחי להמשך הדרך ולא היה מדובר בתקלה מורכבת המצריכה איש מקצוע. השופטת הכירה בנכות הרפואית של התובע בשיעור של 52% כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ופסקה לו פיצוי בהתאם. כמו כן פסקה השופטת לתובע נזק לא ממוני, הפסד השתכרות בעבר וירידה בכושר השתכרות בגין הפסד חודשי של 4,200 ₪ עד הגיעו של התובע לגיל 67. כמו כן נפסק לתובע פיצוי בגין סיוע בעבר ובעתיד מאחרים, הוצאות רפואיות ואובדן זכויות סוציאליות. עם זאת, השופטת ניכתה מסך הפיצויים את הערך המהוון של קצבאות המוסד לביטוח לאומי בשיעור המבוקש של 2%. השופטת נימקה החלטה זו בטענת הנתבעת כי יש לנכות את הקצבאות ובהיעדר תשתית ראייתית לשיעור המבוקש של התובע בשיעור של 3%. בסופו של דבר נפסקו לתובע פיצויים בסך 261,000 ₪ לאחר ניכוי הקצבאות. כמו כן חויב הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין ושכר טרחת עדים. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ומיום 04/06/2018.