ע"פ 14/96

תקציר

הערעור הוא על החלטת בית משפט השלום להטיל על המשיב 18 חודשי מאסר על תנאי מבלי להטיל עליו עונש בגין גרימת חבלה חמורה לאשתו ההרה שלא כדין. בית המשפט המחוזי קבע כי שגה בית משפט קמא בכך שלא גזר את דינו של המשיב. בית המשפט התווה את הדרכים השונות בהן ניתן להטיל על נאשם מאסר על תנאי והסביר כי סיכויי שיקומו של המשיב אינם מונעים מתן גזר דין. היא הדגישה את האינטרס הציבורי בהטלת עונשים מרתיעים, במיוחד בעבירות חמורות, ואת הצורך להביע שאט נפש וגינוי למעשים כאלה. בית המשפט עמד גם על תפקידו של שירות המבחן ועל משקלן ההולך ופוחת של הנסיבות האישיות ככל שחומרת העבירה עולה. במקרה דנן, חומרת העבירה גברה על נסיבותיו האישיות של המשיב. כמו כן, בית המשפט הדגיש את ההשפעה המרתיעה של ענישה במקרים של אלימות במשפחה, וציין כי בעלים המכים את נשותיהם זקוקים להרתעה בשל בעיותיהם הנפשיות. העונש המרבי בגין העבירה עמד על שבע שנים, אך בהתחשב בהיעדר עבר פלילי של המשיב ובמאמצי השיקום, המליץ בית המשפט על עונש של שלוש שנות מאסר, עם שנתיים ריצוי בפועל ושנת מאסר על תנאי. השופטים לרון והנדל הסכימו עם פסק דינו הממצה של השופט פפר, תוך הדגשת חומרת העבירות במשפחה והצורך בענישה הולמת, תוך הכרה בתפקיד הפוטנציאלי של שלמות המשפחה בגזר הדין. עם זאת, בהתחשב בעובדות המקרה, הם הגיעו למסקנה כי אין לתעדף שיקום על פני ענישה.