ע"פ 20983-05-14

תקציר

תושב ישראל ערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהרשיע אותו בעבירה על חוק התכנון והבנייה. המערער טען, כי נטל ההוכחה לא התקיים, וכי בית משפט קמא הרשיע אותו על יסוד מחדלו להוכיח את חפותו. הפגיעה הייתה בשימוש ברכושו באופן החורג מתנאי היתר הבנייה שלו, בפרט ביחס למספר יחידות הדיור. במסמכי בית המשפט עולה כי המערער היה מודע להפרות וניסה "להכשיר את השימוש". הערעור נדחה לאחר שבית המשפט מצא כי המשיב הביא ראיות מספיקות לכך שהשימוש שעשה המערער בנכס אכן היה חריגה מההיתר שלו, וכי המערער לא הציג כל ראיה שתתמוך בחפותו. החוק מחייב לאשר כל שינוי בהיתר בנייה קיים, לרבות שינויי שימוש וייעוד. החלטת בית המשפט התבססה על ראיות המשיב – שכללו בקשות בנייה והיתרים שהתייחסו ליחידת דיור אחת בלבד – ועל שתיקתו של המערער והיעדר כל ראיה תומכת. יתר על כן, חוקי התכנון והבנייה הישראליים מחייבים את הבנייה והשימוש בה לעמוד בתנאי היתר, שכל חריגה ממנו אינה חוקית. השופט הגיע למסקנה כי אין להתערב בפסק הדין ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ובכך דחה את הערעור.