ע"א 5490/92

תקציר

בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביקשה המערערת העיקרית לבטל הסכמי גירושין משנת 1988 ומשנת 1989 עם המשיב, בטענה לכפייה ומרמה. לטענתה, הופעל עליה לחץ לחתום על הסכמים אלה בשל התנהגותו האלימה לכאורה של המשיב והבטחות לפיוס. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא מצא כל ראיה התומכת בטענותיה בדבר הטעיה או כפייה, במיוחד כאשר ההסכמים אושרו על ידי בית המשפט, דבר המצביע על הסכמה חופשית. בנוסף, נקבע כי המערערת, מורה בחטיבת ביניים, מסוגלת להבין את החוזים. למרות טענותיה על מצוקה נפשית הקשורה לניתוח קודם, אין ראיות רפואיות המוכיחות זאת. בית המשפט בחן גם את טענת העושק, המחייבת הוכחת ניצול תחת מצוקה, חולשה או חוסר ניסיון, כאשר התנאים אינם נוחים באופן בלתי סביר. אף שהחוזים אכן היו קשים – העברת כל הרכוש המשותף לבעל – בית המשפט לא הצליח לבסס את מצוקתה של המערערת באופן חד משמעי. טענות למצוקה נפשית ונפשית חסרו את הראיות הדרושות, והמערערת נראתה חותמת על ההסכמים מרצונה מבלי להביע התנגדות בפני גורמים רלוונטיים כגון עורך דינה או השופט המאשר. משכך, הערעור נדחה, ובית המשפט לא שינה את גובה המזונות, אם כי ניתן יהיה לבחון מחדש את הנושא אם ישתנו הנסיבות. משני הצדדים נמנע כיסוי להוצאותיהם המשפטיות, דבר המחזק את התמקדותו של פסק הדין הראשוני ביציבותם של הסכמים חוזיים ובחשיבותה של תמיכה ראייתית קונטקסטואלית בטענות של כפייה ועושק.