ד"מ 37965-04-11

תקציר

השאלה המרכזית האם התובע, עובד, היה חייב בונוס נוסף בסך 9000 ₪ מהמעסיק הנתבע או לא הייתה שנויה במחלוקת. השופט פסק לטובת הנאשם. קביעתו של השופט התבססה על מספר גורמים. ראשית, השופטת מצאה אמינה לטענת הנתבעת כי שכרה נטו של התובע בחודש אפריל 2010 עמד על 9000 ₪, ולפיכך השיק על אותו סכום שהונפק בחודש מאי היה תשלום נדחה בגין משכורת אותו חודש. שנית, השופט מצא כי אין זה סביר שהתובע יקבל בונוס כפול משכרו, במיוחד לאור קשייו הכלכליים של המעסיק. שלישית, השופט סבר כי סביר להניח שאם התובע אכן לא היה מקבל את הבונוס, הוא היה מתנגד לחשבונות שהוצגו לו עם עזיבתו את החברה שלא הזכירו בונוס כזה. רביעית, השופט סבר כי עיתוי הפקדת השיק, שחל חמישה חודשים לאחר הנפקתו, תואם יותר את גרסת הנתבע לאירועים. חמישית, השופט מצא את עדותו של הבעלים של הנתבע, מר נעמן, מרשימה ואמינה. שישית, השופט פירש את אפיון השיק על ידי התובע כ"הצהרת כוונות רצינות" במהלך חקירתו כתומך בעמדת הנתבע. שביעית, השופטת לקחה בחשבון את דברי בא כוחה הקודם של התובעת, אשר תמכו לכאורה בעמדת הנתבע כי השיק הוצא כבטוחה למשכורת שלא שולמה. לבסוף, התייחסה השופטת להיעדר עדותו של מר וולדמן, שהנפיק את הצ'ק, אך מצאה כי ההיעדרות לא החלישה את טענת הנתבע לאור התיעוד התומך וערכה המינורי יחסית של התביעה. למרות שהשופטת קיבלה את הסברה של הנתבעת מדוע הוצא הצ'ק, הם לא קיבלו את טענתה כי השיק הוחזר ולאחר מכן נלקח ללא אישור. השופטת קבעה כי הרף הראייתי לטענה כזו לא התקיים, והכחשת התובע את האירועים אמינה יותר. בסיכומו של דבר, נדחתה תביעתו של התובע, והתובע חויב לשלם לנתבע סך של 5000 ₪ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בצירוף הפרשי הפרשים וריביות נלוות.