ע"א 20508-12-21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בתיק אזרחי שעניינו סכסוך פיתוח נדל"ן. המשיבים, שהיו בעלי דירות, התקשרו בהסכם פרויקט נוג'מן עופרי (תמ"א) עם המערערת, יזמית. הסכם התמ"א התווה את התנאים לבניית יחידות נוספות על גג הבניין הקיים. ההסכם כלל סעיף ייפוי כוח, המסמיך שני עורכי דין, בהם עו"ד האס, לחתום בשם בעלי הדירות על מכתבי הסכמה לפעולות מסוימות הקשורות לפרויקט. נסב המשפט סביב טענות המשיבים כי עו"ד האס חרג מסמכותו בכך שהסכים לתוספת בנייה ודחה את מועד סיום הפרויקט ללא ידיעתם או הסכמתם. המשיבים תבעו מהמערערת פיצוי על פי תנאי הסכם התמ"א. המערער, לעומת זאת, טען כי עו"ד האס פעל בהסכמתם המשתמעת והסתמך על ייצוגו. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, וקבע כי עו"ד האס אכן חרג מהרשאתו וכי המשיבים לא היו מודעים לתוספת הבנייה עד לפגישה בה גילו את השינויים. בית המשפט קבע כי המשיבים לא נדרשו להתנגד במפורש, שכן אי חתימתם על ההסכם המתוקן מהווה אינדיקציה מספקת לאי הסכמתם. בנוסף, המערערת הייתה מודעת למגבלות ייפוי הכוח והיה עליה לקבל את הסכמתם המפורשת של המשיבים לשינויים. המערערת ערערה על החלטה זו, בטענה כי ניתן להסיק מעין הסכמה מהנסיבות. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא, ולא מצאה כל טעות במסקנות העובדתיות או המשפטיות. בית המשפט הדגיש כי ייפוי הכוח מוגבל לפעולות ספציפיות המפורטות בהסכם התמ"א ולא ניתן להשתמש בו לכל מטרה אחרת. מאחר שהמערערת ידעה את תנאי ייפוי הכוח, לא יכלה לטעון לאי ידיעת או הסתמכות סבירה על מעשיו של עו"ד האס. זאת ועוד, גרסת המשיבים, שבית המשפט קיבל אותה, הצביעה על כך שלא נמסר להם על תוספת הבנייה עד לפגישה. לפיכך, טענותיה של המערערת בדבר היעדר התנגדות המשיבים לא היו בעלות בסיס. עוד ציין בית המשפט כי ניסיונה של המערערת לקבל בדיעבד את הסכמת המשיבים, לרבות ויתור על תביעות, הוכיח עוד יותר את מודעותם לצורך בהסכמה מפורשת. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם את הוצאות המשפט של המשיבים, תוך העברת הפיקדון למשיבים כפיצוי. השופטים, השופט רביד, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה צילה צפת והשופט נפתלי שילה, הסכימו פה אחד עם ההחלטה.