עב"ל 10183-01-11

תקציר

מטרת קצבת הנכות מעבודה, על פי החוק, היא להחליף את הכנסתו של נפגע, ולאפשר לו לשמור על אותה רמת חיים כמו לפני הפגיעה בעבודה. עם זאת, הטבות אלה משמשות גם כערובה לקיום. החוק מבחין בין זכאי ביטוח נפגעי עבודה לבין תשלום הגמלאות בפועל. פרק ה' לחוק מבטח אסירים העובדים בתקופת המאסר מפני נפגעי עבודה. המערערת טוענת, כי יש לפרש פרק זה באופן מרחיב כך שיכלול תשלום קצבת נכות לאסירים. לעומת זאת, סעיף 325 לחוק קובע כי לא תשולם גמלה לאסיר הכלוא שלושה חודשים או יותר. סעיף זה מהווה הסדר כולל בדבר זכאותו של אסיר להטבות כלשהן לפי החוק. כוונת המחוקק מאחורי סעיף 325, שמקורו בחוק הביטוח הלאומי משנת 1953, הייתה לשלול במפורש מאסירים את הזכות להטבות במהלך המאסר. לפיכך, ההוראה חלה על כל הקצבאות, לרבות קצבת נכות, וקודמת לכל הוראה סותרת בחוק. פרשנות זו נתמכת בתכליתן של קצבאות הנכות, שהיא הבטחת קיומן של הזכאים, דבר שכבר מסופק על ידי המדינה לאסירים. זאת ועוד, נדחו אף טענות המערערת בדבר הפליה ופגיעה בקניין ובזכויות אדם. עבודתם של האסירים משרתת מטרות שיקום ומטרות עונשיות אחרות ואינה מיועדת בראש ובראשונה לרווח כלכלי. לפיכך, שלילת הטבות במהלך המאסר, המהווה פגיעה בזכות לחירות אישית, היא מוצדקת ומידתית, במיוחד כאשר קיומו המכובד של האסיר מובטח על ידי המדינה. בנוסף, זכאותו של המערער לקצבת נכות מוכרת אך נדחית עד לשחרורו מהכלא. האמנה עליה הצביע המערער, הנוגעת לעבודת כפייה, אינה חלה על מי שהורשעו בפשע ונכלאו. לבסוף, בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר שלא ליתן פסק דין במעמד צד אחד, שכן עדיף לפסוק לגופו של עניין, במיוחד בתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי. מטעמים אלה נדחה הערעור.