ה"ת 5819-02-22

תקציר

משטרת ישראל תפסה קורקינט השייך למבקש, אשר שימש את עובדו לביצוע מספר עבירות תנועה, לרבות נהיגה ללא רישיון. המשטרה הצדיקה את התפיסה לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, המאפשר תפיסת חפצים הקשורים לביצוע עבירות או עבירות פוטנציאליות, וסעיף 39(ב) לפקודת סדר היום, המאפשר חילוט חפצים שנמסרו לאדם שהורשע. בית המשפט בחן את חוקיות התפיסה ואת האפשרות לחלופה. בית המשפט מצא כי התפיסה הייתה חוקית, בהתחשב בעילות לפי סעיף 32 ובפוטנציאל החילוט לפי סעיף 39(ב). בית המשפט שקל את זכויותיו הקנייניות של המבקש ואת ההשפעה עליהן, תוך שהוא מכיר בהעדפה הכללית של חלופות תפיסה הגורמות נזק פחות. עם זאת, בית המשפט הבחין במקרה זה בשל מעמדו ה"תמים" של הקלנועית כחפץ לגיטימי שנעשה בו שימוש בלתי הולם, והצורך לאזן בין זכויות קניין לבין ביטחון הציבור. בית המשפט התייחס לניסיונות חקיקה לחילוט כלי רכב המשמשים לעבירות תנועה חמורות, אך ציין כי הצעות חוק אלה לא התקבלו. כמו כן, היא שקלה את סיכויי חילוט הקטנוע עם הרשעתו והגיעה למסקנה כי הסבירות נמוכה, בהתחשב בנסיבות המקרה ובעובדה שהנאשם אינו הבעלים. בסופו של דבר, הורה בית המשפט על החזרת הקורקינט למבקש בתנאים ספציפיים: הגבלת המהירות המרבית ל-12 קמ"ש, חתימת המבקש על התחייבות עצמית בסך 5,000 ₪ להתקנת מגביל מהירות וללא שינויים, התחייבות עצמית בסך 15,000 ₪ כנגד מכירה או הסרה של הקורקינט, ערבות בסך 3,000 ₪ והצהרת נהג ויתור על כל טענות הגנה. ההחלטה נועדה לאזן בין זכויות הקניין של המבקש לבין האינטרס הציבורי בבטיחות, תוך הבטחת זמינותו של הקורקינט לראיות. למבקש הזכות לערער על ההחלטה כאמור בחוק.