עמ"נ 186/03

תקציר

הערר מתייחס למחלוקת על היטל ביוב שגובה רשות מקומית והמועד האחרון להגשת ערר על היטל זה. המשיבים שילמו את ההיטל למערערת כתנאי לקבלת היתרי בניה. לאחר שהבינו כי שילמו יותר מדי, הגישו המשיבים תביעה אזרחית אשר נמחקה מאוחר יותר מבלי לפגוע בפסיקה רלוונטית של בית המשפט העליון. לאחר מכן ניסו המשיבים להגיש ערר על היטל הביוב לוועדת הערר לביוב, אך הוועדה דחתה את עררם מאחר שהוגש מעבר למגבלת 60 הימים בעררים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962. המשיבים טענו כי יש להחיל את חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אשר יאפשר להם שנה נוספת לערער. הוועדה, בראשות השופט גרובס, הסכימה עם המערער כי הוראות חוק הביוב גוברות. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שהחזיר את התיק לוועדת ערר לביוב לדיון נוסף. ועדה חדשה, בראשות השופט קלוגמן, פסקה לטובת המשיבים וקבעה כי חוק ההתיישנות האריך את המועד האחרון להגשת עררים וכי הדבר גובר על חוק הביוב. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. השאלה המשפטית המרכזית הייתה האם חוק ההתיישנות הכללי או חוק הרשויות המקומיות הספציפיות (ביוב) חלים במקרה זה. שופט בית המשפט העליון קבע כי חוק ההתיישנות מהווה נורמה מיוחדת הגוברת במקרה זה על חוק הביוב הכללי. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המערערת אינה יכולה לטעון להתיישנות חוק הביוב כהגנה, שכן היא הסכימה קודם לכן כי חלה תקופת ההתיישנות הכללית. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.