עמ"ש 34613-02-22

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על רובו, למעט הטענה בדבר הצורך לברר את זכויותיו של בן זוגה של המערערת א', ג', בבית המגורים וכפועל יוצא מכך בתמורת מכירתו שהופקדה בקופת בית המשפט. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט מושקוביץ ואליה הצטרף השופט ויצמן, קובעת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא צירף את ג' כצד להליך, שכן זכויותיה לא הובהרו. לטענתם, מאחר שא' מצויה בהליכי חדלות פירעון, ג' לא תוכל לקבל ממנו את זכויותיה אם תממש אותן בהליך נפרד. לפיכך, יש לברר את זכויותיה בתביעה הנוכחית. התיק מוחזר לבית משפט קמא לעניין זה מבלי להביע עמדה כלשהי באשר לזכויותיה בנכס ולהשלכותיהן על ההסכמים המשולשים. השופט ברנט חולק על נקודה זו, וטוען כי ג' הייתה מעורבת בהליך והיה צריך לצרף אליה את א' אם היה צורך לברר את זכויותיה. יתרה מכך, חלק מתמורת מכירת בית המגורים שימשה לתשלום חובות משותפים, כלומר ג' עצמה השתמשה בכסף להסדרת חובותיה. השופט ברנט מגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור על הסף. פסק הדין מתייחס גם למספר טענות נוספות שהעלו הצדדים ומספק הבהרות במחלוקות עובדתיות ומשפטיות, ובסופו של דבר מוצא אותן חסרות שחר. אלה כוללים את טענות המערער בדבר התמורה שהתקבלה במסגרת הסדר עם נאמן, השפעתן של החלטות מסוימות של בית המשפט המחוזי וקביעתו של בית משפט קמא כי המשיב הוא נושה מובטח של המערער. פסק הדין מדגיש כי ההכרעה בנקודה האחרונה אינה מהווה בסיס לפסק הדין ואינה רלוונטית לסכסוך, אלא רלוונטית להליכי חדלות הפירעון של המערערת. השופט מושקוביץ והשופט ויצמן מציינים כי לדעתם ההחלטה אינה צריכה לשאת בצו הוצאות נוכח קבלתו החלקית של הערעור. השופט ברנט מציע לדחות את הערעור ללא צו הוצאות, והרוב מקבל הצעה זו. הערבות שהופקדה על ידי המערער מוחזרת לו, וניתן לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים של הצדדים.