ע"א 60/57

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה אזרחית של נזיקין ורשלנות שגרמו לתאונה ולנזק שנגרם לתובע לאחר מכן. התובע, דויטש לוי, עבד בפרדס של זאב זולץ לצד הנתבעים, יצחק פרנקו (הנתבע מס' 1) ונתבע מס' 2. ב-7 בפברואר 1954 נהג פרנקו בטרקטור עם נגרר שטוח עמוס ארגזים כתומים לא מאובטחים, שהתמוטט במהלך הנסיעה ופצע את לוי ופועל נוסף שישבו על גבי הארגזים. האירוע גרם לשינויים ניווניים במפרק הירך של לוי, שגרמו להליכה צולעת ולנכות של 40-50%, על פי הערכות רפואיות. בית המשפט המחוזי מצא הן את הנתבעים והן את התובע רשלניים וייחס 75% מהחבות לנתבעים ו-25% לתובע, והורה לנתבעים לפצות את לוי בסך 3,448.875 לירות, מה שהוביל לערעור הנוכחי ולערעור שכנגד. בית המשפט העליון מצא את שני הנתבעים רשלניים בכך שלא יישמו שיטת עבודה בטוחה והבטיחו הגנה על העובדים, ואחריות שילוחית החלה על הנתבעת מס' 2. למרות מודעותו של התובע לסיכון, בית הדין לא ראה בכך קבלה מלאה של הסיכון, בהתחשב ביחסי עובד-מעביד ובחובת הזהירות של המעביד. עם זאת, בית המשפט גם מצא את התובעת רשלנית באופן תורם בכך שהמשיכה לעבוד מבלי לאבטח את הארגזים. באשר לסיבתיות, קבע בית המשפט כי התאונה גרמה במישרין לנזק, למרות מצבו הבריאותי הקודם של לוי. מזלם הרע של הנאשמים היה פגיעה באדם רגיש, אך התוצאה לא יוחסה לגורם חיצוני כלשהו; לפיכך, הנזק היה תוצאה טבעית של רשלנותם. בית המשפט חלק על חלוקת האחריות הבלתי שוויונית של בית המשפט המחוזי, וקבע כי מחלתו הקודמת של התובע ורשלנותו התורמת אינן צריכות להעניש אותו פעמיים, שכן הן לא היו הסיבות העיקריות. פסק הדין הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך הבהרות לגבי חישובי הנזק הכלליים, ובפרט אובדן כושר העבודה ואחוז ההיוון, שהיה חסר בפסק הדין הראשוני. בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את הערעור שכנגד והורה לנתבעים לשלם לתובע הוצאות בסך 75 לירות.