ת"א 24391-06-19

תקציר

בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הדין הקודם בתיק, ונקודת המוצא של פסק הדין היא שטעויות טקטיות קלות שנעשו על ידי עורך דין בתיק אינן מהוות עילת תביעה בגין רשלנות. נטל ההוכחה מוטל על התובע, ובמקרה זה לא הוכח התובע כי עורך הדין הנתבע התרשל בטיפולו בתיק. באשר לטענת התובע כי עורך הדין הנתבע לא זימן עדים, קבע בית המשפט כי החלטת עורך הדין שלא לזמן את העדים הייתה סבירה ולא היוותה רשלנות. סביר להניח שעדויות העדים, אילו נשמעו, לא היו משנות את תוצאת פסק הדין הקודם. גם טענת התובע כי הנתבע ייעץ לו שלא למזער את נזקיו על ידי המשך עבודה עם גורם מסוים ובכך להגדיל את נזקיו, לא הייתה משכנעת ולא הוכחה. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי גם טענת התובע כי הנתבע לא הציג ראיות מסוימות אינה מבוססת. התובע השתתף באופן פעיל בניסוח כתב התביעה ובבחינת הנתונים החישוביים, ולא צוינו ראיות נוספות שלטענת התובע היו צריכות להציג. לבסוף, באשר לסוגיית ההוצאות בתביעה הקודמת, מצא בית המשפט כי לתובע לא נגרם כל נזק כתוצאה ממעשיו של הנתבע, וממילא התובע לא הוכיח את גובה הנזק שנגרם לו לכאורה. לפיכך נדחתה תביעתו של התובע, והוא חויב לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין והוצאות בסך 21,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום.