בג"צ 4981/17

תקציר

העותר ביקש כי בית המשפט יורה למשיב, הרמטכ"ל, להעניק ציון לשבח לאחיו המנוח, רב"ט בר-אוריין, שהקריב את חייו באופן אצילי לפני שנים. לרמטכ"ל הייתה מדיניות שלא לדון באירועים שהתרחשו לפני זמן רב בוועדת הציטוטים – הגוף האחראי להמליץ על הענקת ציונים לשבח. העותר טען כי עניינו של אחיו צריך להיות חריג למדיניות זו. בית המשפט הכיר בכך שמדיניות הרמטכ"ל היא הנחיה מנהלית פנימית שיש להקפיד עליה באופן עקרוני. אמנם ייתכנו מקרים חריגים המצדיקים חריגה מהמדיניות, אך בית המשפט מצא כי המקרה של רב"ט בר-אוריין אינו אחד מהם. הנימוקים שהציג העותר – לרבות הצטברות הראיות לאורך זמן – לא שכנעו את בית המשפט כי מדובר במקרה חריג דיו כדי להצדיק התערבות שיפוטית בהליך קבלת ההחלטות של הצבא. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי הצבא חרג בעבר ממדיניותו לפחות במקרה אחד, אך העותר לא הציג קווי דמיון מספיקים בין מקרה זה לבין זה של רב"ט בר-אוריין כדי להצדיק סטייה נוספת. בנוסף, בית המשפט הפנה לסעיף 33 לחוק החוזים, הקובע כי החלטות בדבר מתן פרסים או ציונים לשבח אינן צריכות להיות כפופות לדיון בבית המשפט, ובכך הוסיף והזהיר מפני התערבות שיפוטית מופרזת בתחום זה. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה והדגיש כי פסק דינו לא גורע מאצילות ההקרבה של רב"ט בר-אוריין, שכבר הוכרה על ידי הרמטכ"ל באמצעים אחרים.