עב"ל 180/98

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על גמלת דמי שמירת הריון שתבעה עובדת עצמאית שהמשיכה לנהל את עסק ההסעות שלה בתקופת מזונות ההריון. העצמאית, להלן המשיב, לא עבדה בעבודתה הרגילה כנהגת אלא ניהלה את עסקיה ולדברי בית המשפט אין בכך כדי להצדיק את שלילת ההטבה. עוד הכיר בית המשפט בכך שאין מחלוקת בדבר החזקתה של המשיבה באישור הרפואי הנדרש וכי המוסד לביטוח לאומי סיווג אותה כעובדת עצמאית, אך הכנסות העסק נותרו ללא שינוי במהלך תקופת מזונות ההיריון. המחלוקת המרכזית נסובה סביב הפרשנות של "חיסרון מכיסה" והאם המשיבה סבלה מחמת היעדרותה מהעבודה. דעת הרוב של השופטים אורלי סלע ועמירם רבינוביץ' קבעה כי על שכיר ועובד עצמאי להוכיח שניהם ירידה בהכנסה הפנויה המקבילה לסכום הקצבה, הנגרמת עקב היעדרות מהעבודה כתוצאה משמירת הריון. מאחר שהמשיבה לא הביאה ראיות לירידה כזו, הערעור התקבל ללא הוצאות. השופט אדלר והשופטת רבינוביץ חלקו על כך, כאשר האחרון טען כי "החיסרון השוטף" של המשיב לא הוכח די הצורך. לדברי השופטת רבינוביץ, בעסק במבנה של המשיבה ניתן להניח כי דפוס ההכנסות הקיים יימשך, ולפיכך הצורך בתשלום שכר נוסף בהיעדרותה היווה "חיסרון מכיסה". בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר בית המשפט פסק ברוב דעות כנגד תביעת המשיב לגמלה. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים וניתנה ביום 1.6.04.