ע"א 147/84

תקציר

במקרה המתואר, בית המשפט הישראלי לערעורים הפך פסק דין של ערכאה נמוכה יותר בהתבסס על חוסר כשירות ראיות לפי פקודת הראיות. המחלוקת נסבה על תביעות של משיב כנגד שלושה מערערים בעניין דמי תיווך ותשלום נוסף של מס ערך מוסף (מע"מ) שהוסכם כביכול עם צד שלישי, שנפטר. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב אך ורק על סמך עדותו כי נכרת הסכם עם המנוח על דמי תיווך בתוספת מע"מ. עם זאת, המערערים ערערו על החלטה זו, וטענו כי פסק הדין מבוסס על עדות אחת ובלתי נתמכת, וזאת בניגוד לסעיף 54 לפקודת הראיות המחייב פרטים מאוששים יותר בעת הכרעה המבוססת על עדויות בודדות בתיקים אזרחיים בהם לא ניתן לבחון עדות במלואה או לסתור אותה עקב מותו של הצד המעורב האחר. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי בית משפט קמא לא סיפק סיבה נוספת "אמיתית" או פרט מאשש המצדיקים את קבלת עדותו של המשיב מעבר לשכנוע אישי. שופטי הערעור הדגישו כי עצם השכנוע בעדות אחת אינו עומד בדרישות החוק; יש צורך ברציונל עצמאי או בראיות תומכות, במיוחד כאשר מדובר במורכבויות ייחודיות כמו הסכמים עם נפטרים. הם בחנו תכתובות קודמות ומסמכים משפטיים שהוצגו במהלך המשפט הראשוני, שלא ביססו טענות לתשלום מע"מ מוסכם. היעדר ראיות תומכות זה הפך את עדותו של המשיב לבלתי מספקת על פי הקריטריון המשפטי הדורש ראיות מוכחות מעבר להרשעה אישית. אשר על כן, התקבל הערעור, תוך ביטול החלטת בית המשפט הראשוני, דחיית תביעת המשיב לתשלום מע"מ נוסף ופסיקת הוצאות למערערים.