ד"נ 3081/91

תקציר

במקרה שהוצג הורשעו העותרים על ידי בית המשפט המחוזי ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ובאישומים נוספים של חטיפה וקשירת קשר. ערעורם לבית המשפט העליון נדחה, מה שהוביל לעתירה לדיון נוסף. הם טענו כי הודאותיהם אינן אמת, ערכאת הערעור העבירה עליהם שלא כדין את נטל ההוכחה וסירבה לזמן מחדש עד חיוני. בית המשפט העליון סבר כי דיונים נוספים צריכים לעמוד באמות מידה משפטיות ספציפיות, כגון חידוש או סתירה בפסקי דין, שלא התקיימו במקרה זה. בית המשפט הדגיש כי בעוד שהודאות צריכות להילקח מרצון כדי להיות קבילות, יש לבחון את משקלן בזהירות הן פנימית, הן על ידי עקביות בתוך ההודאה, והן חיצונית, באמצעות ראיות תומכות. כל אחד מהעותרים מסר הצהרות שלמרות הסתירות וההכחשות הראשוניות, אישרו בסופו של דבר את ידיעתו ומעורבותו בעבירות. אלה אומתו על ידי ראיות שונות, כגון חלוקת האשפה הקשורה לאחד החשודים, שהייתה חריגה ומספרת. ערכאת הערעור לא מצאה עילה משכנעת להתערב באשר לקבילות ההודאות ולמשקלן בשל חוסר נכונותם של העותרים להעיד או להביא ראיות שכנגד, דבר שהפריע לחקירה הנגדית. בסופו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא כל טעות משפטית או עיקרון משפטי חדש המצדיק דיון נוסף ודחה את העתירה.