סע"ש 36469-11-19

תקציר

המחלוקת נסובה סביב טיב מערכת היחסים בין התובע, מר אריה שמילוביץ', לבין הנתבעת, אחד חסיד חברה קבלנית לבניין בע"מ, שנמשכה מיוני 2011 ועד מאי 2019. מר שמילוביץ טען כי הועסק כשכיר ולכן פוטר שלא כדין, ודרש פיצויים שונים. מנגד, הנתבעת טענה כי מר שמילוביץ היה קבלן עצמאי ולא שכיר, ולכן יש לדחות את תביעתו. לאחר בחינת הראיות והעדויות, הגיע בית הדין למסקנה כי בין מר שמילוביץ לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד. בית המשפט ביסס החלטה זו על גורמים שונים, ובהם שילוב עבודתו של מר שמילוביץ בפעילותו השוטפת של הנתבעת, כפיפותו להוראות הנתבעת וכוונת הנתבעת להעסיקו כשכיר. חשוב לציין כי בית המשפט מצא כי העדפתו של מר שמילוביץ להסדר, שנעשתה משיקולי מיסוי, אינה שוללת את קיומם של יחסי עבודה. עם זאת, טענת הנתבעת כי מר שמילוביץ לא פוטר שלא כדין התקבלה. בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעת, לפיה מר שמילוביץ יזם את ביטול החוזה לאחר שדרישותיו לשיפור התנאים לא נענו. כמו כן, דחה בית המשפט את תביעת התובעת להפרשי שכר טרחה, למעט סכום של 27,799 ₪, אותו הציעה הנתבעת לשלם במסגרת הצעת פשרה. למרות שמצא יחסי עבודה, החליט בית הדין שלא לחייב את הנתבעת לשלם למר שמילוביץ פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה או הטבות תעסוקה אחרות, שכן השכר החלופי, בהתבסס על השתכרותו בפועל של מר שמילוביץ', עלה על השכר שהיה מקבל כשכיר. גם תביעת הפיצויים הלא ממוניים נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי מר שמילוביץ פעל בחוסר תום לב והתעניין בעיקר בהטבות המס של היותו קבלן עצמאי. לסיכום, רוב טענותיו של מר שמילוביץ' נדחו. הנתבע חויב לשלם לו סך של 27,799 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.2019. בנוסף, חויב מר שמילוביץ לפצות את הנתבע בגין הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. לשני הצדדים יש זכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום בבית הדין הארצי לעבודה.