ע"א 4737/06

תקציר

פסק הדין דן בשלושה ערעורים על הפקעת קרקעות לצרכי ציבור ועל הפיצויים המגיעים לבעלי הקרקע. בשני המקרים הראשונים ערערו יורשיהם של יעקב ומוסא חסונה על השווי הכספי של המקרקעין שלהם כפי שהוכרע על ידי בית המשפט המחוזי, וטענו כי יש לקבוע אותו על פי דו"ח שמאי שלא הסתמך עליו בית המשפט. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הייתה נכונה, שכן הדו"ח אליו התייחסו היורשים לא היה חלק מהקביעות עליהן הסכימו הצדדים, ויתרה מכך, ליורשים כבר ניתנה הזדמנות לטעון לאימוץ דו"ח זה בהחלטה קודמת, עליה לא ערערו. המערער השני, עבד אלחמיד חסונה, טען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת שווי מקרקעיו בכך שהסתמך על ההחלטה שניתנה בעניינם של היורשים, שכן הוא לא היה צד באותו הליך. בית המשפט העליון הסכים עמו, וציין כי אף שפסקי דין כאלה יכולים לשמש ראיות, אין ליתן להם משקל מכריע, ולכן החלטת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו בוטלה. הסוגיה השלישית נוגעת למועד תחולתו של תיקון מס' 8, אשר בית המשפט פסק לטובת החלטת בית המשפט המחוזי ולא מצא עילה להתערב. גם תחולתו הרטרואקטיבית של תיקון מס' 8 טענה כי אינה חוקתית, אך בית המשפט קבע אחרת, וציין כי הרטרואקטיביות של חקיקה ראשית אינה בלתי חוקתית מיסודה. לבסוף, פסק בית המשפט את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין, הגדיל את הסכום שנפסק ליורשים על ידי בית המשפט המחוזי, וקבע כי שכר טרחת השמאי יחולק שווה בשווה בין היורשים לבין המדינה, כפי שהוסכם בין הצדדים. ערעורי היורשים נדחו, ואילו ערעורו של עבד אל-חמיד התקבל בחלקו, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים על שווי אדמתו המופקעת.