תמ"ש 52970-01-20

תקציר

פסק דין זה דן במספר טענות הנוגעות לבעלות ולשימוש בשתי דירות. הדירה הראשונה, ב----, נשוא מספר תביעות בגין העברת הבעלות בה מאמו ואחותו של התובע (אחיו) לתובע עצמו. האם טענה לבעלות חלקית על הדירה, תוך שהיא טוענת גם כי קיים הסכם המאפשר לה להתגורר בדירה עד יום מותה. האח, לעומת זאת, עמד על בעלותו הבלעדית כאמור בהסכם הפשרה, ולכן ביקש לפנות את אמו ואחותו מהנכס. בית המשפט צידד באח, שכן האם לא הביאה ראיות מספיקות לטענותיה. ראשית, טענת האם לבעלות חלקית נדחתה מאחר שנקבע בעבר באותו הסכם פשרה כי האח הוא הבעלים של הדירה. זאת ועוד, נדחתה גם טענת האם כי קיים הסכם למגורים בדירה למשך שארית חייה, שכן לא היו ראיות ברורות לקיומו של הסכם כזה, והאם העלתה טענות קודמות שסתרו טענה זו. לפיכך, בית המשפט התיר את פינוי האם והאחות מדירה ב'----, אך עיכב את ביצוע פסק דין זה במשך שישה חודשים. הדירה השנייה, השייכת לעמידר, הייתה גם היא נושא למחלוקת בין האח לאם. האח טען כי הלווה לאם כסף למימון רכישת דירה זו, ולכן היא נאלצה להשיב כסף זה. מנגד, טענה האם כי הכסף ששימש לרכישה היה מתנה מהאחות, וכי האח גנב ממנה כסף ותכשיטים בעת אשפוזה. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי האח אכן שילם חלק מעלות הדירה, אך לא הובאו ראיות לכך שמדובר בהלוואה ולא במתנה. לפיכך, האם לא חויבה לגמול לאח. באשר לטענת המחסור בתכשיטים ובכסף, מצא בית המשפט ראיות לכך שהאח לקח חלק מהפריטים הללו ולא החזיר אותם, למרות שהודה בכך. מאחר שעדותו של האח הייתה התיאור הברור והמפורש היחיד של האירועים, הורה לו בית המשפט לשלם פיצויים לאם בגין פריטים אלה, מבלי להעריך את ערכם המדויק בשל היעדר ראיות ומורכבות התיק. סכום זה נקבע על 25 אלף שקל, בנוסף ל-20 אלף שקל ו-18 אלף שקל במזומן שנלקחו מבית האם ומחשבון הבנק שלה, בהתאמה. בית המשפט דן גם בתביעה לדמי שימוש, שביקש האח מהאחות, שהתגוררה בדירה ב'---- לטפל באמם. בית המשפט קבע כי נוכחותה של האחות בדירה לא הייתה בהסכמה, ולכן הורה לה לשלם דמי שימוש חודשיים בסך 2,000 ₪ החל מנובמבר 2018, מועד צו ההגנה, ועד לפינוי הדירה. לבסוף, מכלול ההליכים ומשמעותם על הצדדים הביאו את בית המשפט לחייב את האם והאחות בהוצאות התובעת, והעמיד את הסכום על 30,000 ₪.