עש"א 53184-09-20

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעור המשיבים ומקבל את ערעורו של מותיל. טענת המשיבים כי הממונה אינו מוסמך לשמוע את טענתו של מוטיל בדבר השימוש ברכוש המשותף נדחית, שכן הטענה נסובה סביב השימוש בנכס ולא סביב הבעלות בו. בית המשפט מסכים גם עם ממצאי הממונה לגופו של עניין. נקבע כי אין סתירה בין מסמכי התכנון לבין המסמכים הקנייניים של הנכס. משתי קבוצות המסמכים עולה כי תת-חלקה 1 מיועדת לחניה ולשם כך נדרשת גישה של כלי רכב לחלקת המשנה. משכך, השימוש הקיים כיום ברכוש המשותף לחניה, המונע גישה לתת-חלקה 1, הוא בלתי סביר ויש לאסור אותו. בית המשפט דוחה גם את טענות המשיבים כי מוטיל מנועה מלתבוע את זכותם להשתמש ברכוש המשותף בשל הסכם החניה, היתר שניתן על ידי הבעלים הקודמים, מנהג או התיישנות. גם טענת המשיבים כי שגה הממונה בכך שלא חייב את מוטיל בתשלום פיצוי כספי נדחית, שכן המשיבים לא הצליחו לבסס עילה משפטית לשיפוי. באשר לערעורו של מוטיל מורה בית המשפט על רישום הערת אזהרה כפי שביקש מוטיל, בניגוד להחלטת הממונה. ההערה תבהיר את פסק הדין ותקבע כי לא ניתן להשתמש ברחבת הרכוש המשותף הגובלת בחלקה 1 באופן המונע גישה אליה לצורך חניית כלי רכב. זאת על מנת למנוע פגיעה בצדדים שלישיים ואת הסיכון לתאונה משפטית. עם זאת, ההערה לא תכלול כל קביעה בדבר זכאותו של מוטיל לזיקה להנאה, שכן טענתם בעניין זה נדחתה. כל צד יישא בהוצאותיו שלו, כאשר המשיבים ישלמו למוטיל 15,000 ₪.