ע"א 1247/07

תקציר

במחוז תל אביב-יפו, נדונה ערעור (ע"א 1247/07) על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, אשר דחתה את ערעורו של המערער, מיכה דרורי, על החלטת הוועדה הרפואית מדרגה ראשונה. המחלוקת המרכזית עסקה בשאלה האם מחלת הסוכרת של המערער נגרמה או הוחמרה עקב מצבו הנפשי או הטיפול שקיבל במחלתו. **רקע עובדתי:** המערער, יליד 1941, שירת בצה"ל, ולאחר שחרורו חזר לעבוד במשק הוריו. במהלך שירות מילואים נפצע מספר פעמים בכתפו הימנית, ולאחר מכן לקה בדיכאון. הוא הוכר כנכה בשל מצב דיכאוני על דרך ההחמרה, וכן בגין פגיעת כתף ימין. בשנת 2005, פנה בבקשה להכיר בסוכרת כמחלה מוסבת, הנגרמת כתוצאה מהפגיעה הנפשית או הטיפול בה. הוועדה הרפואית מדרגה ראשונה דחתה את הבקשה, וקבעה כי התרופות האנטי-פסיכוטיות שקיבל אינן גורמות לסוכרת. ערעורו לוועדה הרפואית העליונה נדחה אף הוא. **טענות המערער:** המערער טען כי הוועדה הרפואית העליונה שגתה בהחלטתה, ולא התייחסה כראוי למסמכים שהונחו בפניה. לטענתו, חוות דעתו של ד"ר וינשטיין הצביעה על קשר סיבתי אפשרי בין מצבי סטרס, כמו המחלה הנפשית, לבין התפתחות סוכרת, וכן על שכיחות גבוהה יותר של סוכרת מסוג 2 בקרב חולים פסיכיאטריים. המערער גם טען כי הוועדה לא התייחסה כראוי למסמכים נוספים, כמו תצהירו של פרופ' קבילי ומכתבו של פרופ' קרסיק. בנוסף, נטען כי פניית יו"ר הוועדה לד"ר קופלר, ובחינת חוות דעתו של האחרון, נעשו שלא כדין, וכי ד"ר קופלר לא התייחס לקשר בין המחלה הנפשית לבין התפרצות הסוכרת. לחלופין, טען המערער כי גם אם לא קיים קשר של גרימה, היה על הוועדה לקבוע קשר של החמרה, לאור הטיפול הרפואי שמקבל בגין מצבו הנפשי. התרופות הפסיכיאטריות, ובפרט RISPERDAL, SEROQUEL ו-NARDYL, לטענתו, גרמו להחמרת מחלת הסוכרת. **טענות המשיב:** קצין התגמולים, המשיב, טען כי הוועדה הרפואית העליונה קיימה דיון מקיף ויסודי בכל טענות המערער. המשיב הדגיש כי המערער עצמו הודה בפני הוועדה כי הסוכרת לא נגרמה מהטיפול, אלא הוחמרה עקב השימוש בתרופת ה-NARDYL. באשר לטענת ההחמרה, טען המשיב כי רופאי הוועדה קבעו כי התרופות שקיבל המערער הן מהדור החדש, ואינן מוכרות בספרות הרפואית כגורם ישיר להחמרת סוכרת, וכי אין אסכולה רפואית התומכת בטענה זו. **פסק הדין:** בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו. נפסק כי אין לקבל את טענת הגרימה למחלת הסוכרת, שכן המערער עצמו חזר ממנה בפני הוועדה, והסכים כי הבעיה קשורה להחמרת המחלה עקב תרופות. הוועדה הרפואית העליונה התייחסה לטענת הגרימה ודחתה אותה כדין. **לעניין החמרת מחלת הסוכרת,** בית המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור. אף שהוועדה הרפואית העליונה סמכה את החלטתה על ספרות רפואית ואסכולות מקובלות, אשר לא תמכו בקשר שבין התרופות לבין החמרת הסוכרת, נראה כי לא ניתנה התייחסות מספקת למצבו הספציפי של המערער. בית המשפט הדגיש כי בתיקו של המערער קיימים מסמכים רבים, אשר "בזמן אמת" העידו על הפסקת הטיפול בנרדיל בשל החמרת הסוכרת. מסמכים אלו, כגון מכתבים של פסיכיאטרים ורופאים מטפלים, לא זכו להתייחסות מספקת מצד הוועדה. **החידוש המשפטי והעיקרון המנחה:** בית המשפט קבע כי על הוועדה הרפואית להתייחס לחולה הספציפי ולתופעות האינדיבידואליות של התפתחות מחלותיו, גם אם לא הוכחה קיומה של אסכולה רפואית מקובלת התומכת בטענותיו. עיקרון זה, לפיו יש להכיר בחשיבותם של מסמכים רפואיים "בזמן אמת" ובתופעות ספציפיות של החולה, גם אם אינם עולים בקנה אחד עם הספרות הרפואית הכללית, מהווה חידוש משפטי בפסיקה. בית המשפט הסתמך בפסק דינו על ההלכה שנקבעה בע"א 2027/94 קליג נ' קצין התגמולים, אשר הדגישה את החשיבות של בחינת נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה. **תוצאה:** התיק הוחזר לוועדה הרפואית העליונה, על מנת שתדון מחדש בטענת המערער לפיה הוחמרה מחלת הסוכרת שלו בשל נטילת תרופות פסיכיאטריות, תוך התייחסות למסמכים הרפואיים שנערכו בזמן אמת. הוועדה רשאית לזמן את המערער לבדיקה נוספת.