עמ"נ 20803-06-11

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורה של המערערת, שטענה כי יש לסווגם כ"בית תוכנה" לפי צו הארנונה כדי ליהנות מהסדרי המס החלים על עסקים אלה. ועדת הערר הכירה בכך שהמערער אכן פיתח תוכנה אך לא עמד בדרישות המפורטות בצו כדי להיות מסווג כ"בית תוכנה". הוועדה הדגישה שני תנאים שהמערערת לא עמדה בהם: הדרישה ל"כמות, מהירות ותקינה" של הייצור, והדרישה שהנכס ישמש אך ורק לייצור תוכנה. המערערת לא הצליחה להוכיח כי פעילותם כללה ייצור המוני או מכירה לציבור הרחב. במקום זאת, התוכנה שלהם הותאמה לצרכים של כל לקוח, מה שמעיד על חוסר סטנדרטיזציה. יתר על כן, חצרי המערערת לא הוקדשו רק לייצור תוכנה, אלא כללו גם סקרי רכוש עבור רשויות מקומיות. פסק הדין תומך בהחלטת הוועדה, ומדגיש כי פעילותה של המערערת השתרעה מעבר לפיתוח תוכנה, ובכך אינה עונה על ההגדרה של "בית תוכנה". פסק הדין מדגיש את סבירות החלטתה המפורטת והמנומקת היטב של הוועדה ומדגיש כי המערערת נושאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך הדין של המשיב, בסך של 20,000 ₪.