ע"פ 4036/13

תקציר

הערעור במקרה זה נדחה, ובכך חיזק את העיקרון לפיו ערכאות ערעור אינן משנות בדרך כלל עונשים המוטלים על ידי בתי משפט קמא אלא אם מתעוררות נסיבות חריגות. למרות התקדמותו החיובית של המערער בכלא, שם הפגין התנהגות טובה, עסק בתוכניות שיקום והשתפר משמעותית מהערכתו האנטי-סוציאלית הראשונית, חומרת פשעו – הצתה בכוונה לפגוע – אינה מצדיקה עונש מופחת. מדובר במעשה מתוכנן מראש של ריסוס חומר דליק על אדם והצתו, פעולה שתוארה כאכזרית במיוחד ומעידה על חוסר עכבות מצד המערער. המתלונן, למרות שהצליח לכבות את עצמו, סבל מצלקות פיזיות ונפשיות מהחוויה הקשה. בית המשפט הדגיש את חומרתן של עבירות ההצתה, במיוחד כאשר הן מכוונות לפגוע בבני אדם, בהתאם לענישה המחמירה הקבועה בחוק העונשין בגין עבירות מסוג זה. העונש שהוטל עולה בקנה אחד עם תקדימים משפטיים ואינו מצדיק התערבות. יתר על כן, הפיצוי שנפסק למתלונן בגין כאב, סבל והוצאות רפואיות נמצא ראוי ונתון לשיקול דעתו של בית משפט קמא. כל תביעה אזרחית עתידית פוטנציאלית של המתלונן תשקול את הפיצוי שכבר נפסק לפי חוק העונשין. משכך, בית המשפט לא מצא הצדקה לשנות את העונש או את הפיצוי, ובכך אישר את קביעותיו של בית משפט קמא.