פש"ר 18085-07-15

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב השיטה הנכונה לחישוב וחלוקת תשלומים לנושים בהליך פשיטת רגל. הפקודה, המסדירה הליכי פשיטת רגל, מפרטת את חישובי הריבית שיש להחיל על תביעות חוב עד למועד צו הכינוס. כמו כן, היא מעניקה לנאמן שיקול דעת להוסיף הפרשי ריבית או הצמדה ממועד הצו ועד למועד התשלום בפועל. כאשר הכספים שנצברו בקרן פשיטת הרגל אינם מספיקים לכיסוי ההוצאות והסכומים המגיעים לנושים, אין מחלוקת כי הנושים צריכים לקבל דיבידנדים באופן יחסי לתביעות החוב שאושרו. עם זאת, נקודת המחלוקת העיקרית מתעוררת כאשר יש עודף בקרן. החייב טוען כי יש להחזיר להם את העודף, ואילו המנהל המיוחד טוען כי יש לחלק את העודף בין הנושים עד לקבלת מלוא סכום החוב. השופט מצדד במנהל המיוחד, ונימק כי הפקודה נועדה להתייחס לנושים באופן הוגן ושוויוני. מכיוון שהפקודה מיועדת לחייבים שאינם יכולים לשלם את כל חובם, היא קובעת שיטת חישוב אחידה לדיבידנדים. לפיכך, כל עודף בקרן לאחר חלוקת דיבידנדים על בסיס תביעות החוב המאושרות ישולם לנושים עד לקבלת מלוא סכום חובם. פרשנות זו, מסביר השופט, מתיישבת עם תכלית הפקודה למקסם את החזר החוב ולאפשר לחייבים התחלה חדשה. יתר על כן, השופט מדגיש כי הפקודה אינה מגנה על חייבים מתשלום חובות שהם יכולים לעמוד בהם. כך, אם נותרה יתרה לאחר החלוקה הראשונית, ניתן לשלם אותה ישירות לנושים, ולהבטיח שהם יקבלו את מלוא חובם. פסק הדין של השופט דוחה את ערעורו של החייב ומחייב את המנהל המיוחד לבחון את מצבו הכלכלי של החייב כדי לקבוע אם יש לבטל את ההליכים בשל שווי נכסיו העולה על חובותיו. החלטה כוללת זו נועדה לאזן בין האינטרסים של החייבים והנושים במסגרת פשיטת הרגל.