ת"א 29735-11-16

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך מקרקעין, בו התובעת, אישה שרכשה דירה בבני ברק, טוענת שהיא הבעלים היחיד של הנכס. היא הגישה תביעה לסעד הצהרתי, ביקשה להיות מוכרת כשוכרת או כבעלת הדירה הרשמית, וביקשה להסיר את שם הנתבע מהמרשם, בצירוף משכנתאות ושטרות נלווים. בתוך כך, הנתבע, חברו ושותפו העסקי של בנו של התובע, טוען כי רכש את הדירה בעצמו והביא ראיות לרכישה, לרבות הסכם מכר חתום ואישורי מס. הדירה נרשמה על שם הנתבע בשנת 2011. השופט פותח בפירוט הוראות החוק הנוגעות לרישום מקרקעין, תוך שימת דגש על הראיות החותכות שמספק הרישום ועל נטל ההוכחה הכבד הנדרש כדי לערער עליו. טענת התובעת נסמכת במידה רבה על שתי שיחות מתומללות בין הנתבעת לבין בנה של התובעת, אותן מפרשת התובעת כראיה לתשלום המלא שלה עבור הדירה ולהסכמת הנתבע להעביר את הרישום על שמה. עם זאת, השופטת מציינת כי שיחות אלה הן חלקיות ונבחרות, ואינן מהוות ראיה מספקת להסכם כתוב, מה גם שהנאשם מכחיש כל פעילות מרמה. השופט ממשיך לנתח את העובדות ומוצא כי בין הנתבע לבנו של התובע היו חברות קרובה ומיזמים עסקיים משותפים, שכללו את הדירה המדוברת. הבן המליץ על הנתבע לאמו כמתווך אמין לרכישה. עוד קובע השופט כי הרישום על שם הנתבע תאם את ההסכמים שנעשו עם הבן, ולא הייתה בכך תרמית או תרמית. יתר על כן, השופטת מגיעה למסקנה כי אין די בראיות התובעת כדי לתמוך בטענתה לתשלום מלא עבור הדירה, מה גם שקיים מחסור במסמכים, ועדותו של בנה סותרת את גרסתה לאירועים. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת הנתבע, וקובע כי רישום הדירה על שמו היה כדין ומבוסס על הסכמים עם בנה של התובעת. תביעתה של התובעת נדחית, והיא חויבה בהוצאות המשפט של הנתבע, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪.