ע"א 7/66

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנות חוק הגנת הדייר הישראלי לבניינים חדשים, שמטרתו להגן על הדיירים מפני פינוי מיידי לאחר תום תקופת השכירות. החוק קובע כי דיירים בבניינים שהושלמו לאחר אפריל 1954 והושכרו לאחר מרץ 1955 פטורים מהגנה אם תנאים אלה מפורשים בחוזה השכירות. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם התנאים חייבים להיות מפורשים בחוזה או שדי בידיעתו של השוכר עליהם. בית המשפט העליון קבע כי הפרשנות הפורמלית של החוק מחייבת לקבוע במפורש בחוזה את התנאים כדי להגן על השוכרים מפני הטעיית המשכירים. פרשנות זו, כפי שנימק השופט זילברג באופן הגיוני, נועדה להסב את תשומת לבו של השוכר לכל שינוי ולוודא שהוא מעודכן באופן מלא. בית המשפט דחה את הערעור והדגיש כי לא ניתן להסיר את הגנת הדייר מבלי לציין במפורש את התנאים בחוזה. החלטה זו, שהתבססה על הכלל שנקבע בתיק קודם (ע"א 542/61), הדגישה את משמעותה המהותית של הדרישה הפורמאלית, תוך הבטחת מודעות השוכרים ומניעת תשלום דמי שכירות גבוהים תחת אשליית ההגנה. המערער חויב לשלם למשיב 500 ש"ח כהוצאות ושכר טרחת עורך דין.