ת"א 36220-02-14

תקציר

הנתבעים הגישו בקשה לדחיית תביעת התובעים, שהתבססה על החלטת בית המשפט העליון ועל הליכי פשרה הנוגעים לחלקת קרקע נפרדת. השופט הבהיר את מסגרת התביעה הנוכחית, וקבע כי רק עילות תביעה שהתעוררו לאחר החלטת בית המשפט העליון יידונו, ודחה את ניסיונות התובעים לערער על החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון. עיקר התביעה נגעה להסכם החליפין הנטען של התובעים עם המדינה משנת 1986, לפיו הם יוותרו על זכויות בחלק מחלקות הקרקע ובתמורה ישמרו על אחרות, לרבות חלקים מחלקה 24. עם זאת, השופט לא מצא ראיות להסכם כזה, וטיעוני התובעים וראיותיהם היו עמומות ולא משכנעות. יתר על כן, היעדר מסמך כתוב התומך בהסכם החליפין הנטען כנדרש בחוק, משמע כי התביעה אינה מוצדקת. השופטת דחתה גם את טענות התובעים בדבר קיומו של רישיון מכללא או זכויות שנרכשו באמצעות חזקה נוגדת, שכן טענות אלה היוו הרחבה לא ראויה של התיק, סתרו את טענתם העיקרית של התובעים ולא היו רלוונטיות בהליך הצהרתי. בנוסף, הימנעותה של המדינה מפינוי התובעים מהקרקע לא מעידה על הסכמה או מתן רישיון מכללא, מה גם שקרקעות ציבוריות מפוקחות באופן נרחב. לבסוף הורה השופט לתובעים לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪, ביחד ולחוד, לכל אחד מהנתבעים והגיע למסקנה כי התובעים הם פולשים על אדמות מדינה.