ת"א 44332-09-20

תקציר

התובעים והנתבעת חתמו על הסכם קומבינציה להקמה ומכירה של חמש יחידות דיור בבניין בהרצליה. הנתבעת לא מסרה את הדירות במועד המוסכם. התובעים תבעו את הנתבע לפיצויים לפי חוק המכר (דירות), תשל"ב-1972. הנתבעת טענה כי העיכוב נגרם בשל דרישות בלתי צפויות של עיריית הרצליה, לרבות המחלקה להגנת הסביבה, ולכן יש לפטור אותה מתשלום פיצוי או לחילופין שהפיצוי לא יעלה על 100% מדמי השכירות הראויים. בית המשפט קבע, כי הנתבעת לא הוכיחה כי השיהוי נבע מנסיבות שאינן תלויות בה, ועל כן היא אינה פטורה מתשלום פיצויים לתובעים בגין האיחור במסירת הדירות. זאת ועוד, הנתבעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין הדרישות הנטענות לבין האיחור במסירה. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעת היא שגרמה לעיכוב בכך שהגישה בקשה להיתר לשינוי לאחר המועד המוסכם למסירת הדירות, ועל כן לא התקיים התנאי כי העיכוב נבע מנסיבות שאינן בשליטתה. בית המשפט קבע כי שיעור הפיצוי הראוי הוא הממוצע בין שיעור דמי השכירות החודשי הנתבעים לבין זה הנתבע, העומד על 40,050 ₪ לחודש. תקופת השיהוי בגינו חייב הנתבע בפיצויים הינה 8.33 חודשים, מיום 21.9.19 ועד ליום 3.6.2020. בהתאם לכך, חויבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 333,616.5 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 3.6.20 ועד לתשלום מלא, וכן הוצאות המשפט של התובעים, כולל שכר טרחת עורך דין.