ע"ע 404/05

תקציר

עניינו של תיק זה נסוב סביב ביטול הסכם פרישה מחמת הפליה מחמת גיל, לו נטען על ידי המערערת. הסוגיה המרכזית העומדת על הפרק היא קביעת תקופת ההתיישנות המתאימה לתביעה, בין אם היא זו הקבועה בחוק שוויון הזדמנויות ובין אם מדובר בתקופת ההתיישנות הכללית. חוק שוויון הזדמנויות קובע תקופת התיישנות קצרה יותר של שנה, בעוד תקופת ההתיישנות הכללית היא שבע שנים. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי המועד שממנו מתחילה לספור תקופת ההתיישנות הוא מועד פרישתו בפועל של העובד. דעת הרוב של השופטים ורדה וירט-ליבנה ושמואל צור גורסת כי הוראת ההתיישנות שבחוק שוויון הזדמנויות היא מיוחדת וקודמת להוראה הכללית. לטענתם, תכליתו של חוק ההתיישנות המקוצר בחוק שוויון הזדמנויות היא לאזן בין הקשיים העומדים בפני נתבעים להוכיח את תביעתם לאחר שנים, לבין זכותם של התובעים לקבל סעד. חוק זה, יחד עם חוקים אחרים הקובעים תקופת התיישנות קצרה, נתפסים כ-lex specialis הגובר על החוק הכללי (lex generalis). השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין, בחוות דעתה החולקת, מסכימה עם דעת הרוב במועד התגבשה עילת התביעה, אך חולקת על תקופת ההתיישנות. לדבריה, לתובע צריכה להיות אפשרות לתבוע לפי חוק החוזים, הנופל תחת חוק ההתיישנות הכללי, שכן חוק שוויון הזדמנויות אינו מציין במפורש את ייחודה של העילה. לדבריה, יש להתחשב בתכליתו של חוק שוויון הזדמנויות, ומאחר שהוא אינו מעניק הטבות שהתובע יכול לוותר עליהן, אין סיבה שתובע לא יוכל לתבוע לפי חוק החוזים. בסופו של דבר, הערעור מתקבל בחלקו, כלומר התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע אם תביעת המערער התיישנה על פי תקנת הציבור כאמור בחוק החוזים. מועד התגבשות העילה יהיה מועד הפרישה בפועל, ובית המשפט יכריע בשאלת ההוצאות בהמשך ההליכים. חוות דעתה של השופטת ברק-אוסוסקין בעניין ההתיישנות נדחית, ודעת הרוב קובעת.