בג"צ 2933/94

תקציר

בפסק דין זה בעניין חוק שעות עבודה ומנוחה, הסוגיה המרכזית הייתה האם אישורו של שר העבודה להסכם קיבוצי למשמרת עבודה של 12 שעות היה רטרואקטיבי ממועד כריתת ההסכם או נכנס לתוקף רק מיום אישורו של השר. המשיבים, עובדים במשמרות בנתב"ג, טענו לזכאות לגמול שעות נוספות בגין שעות עבודה מעבר למכסה החוקית טרם אישור ההסכם, וטענו כי ההסכם נוגד את סעיף 2 לחוק בשנים 1980-1983. העותר התנגד לכך, וטען כי תוקפו של הסכם קודם משנת 1963 וההסכם משנת 1978, לאחר אישורו, צריכים להיות בעלי תוקף רטרואקטיבי. בג"ץ קבע כי ככלל, יש לפרש אישור הסכם קיבוצי על ידי השר כתחולה רטרואקטיבית ממועד ההסכם, אלא אם נאמר במפורש אחרת. השופט זמיר הוסיף כי החזקה הכללית בחוק אינה צריכה לאפשר ככלל תחולה רטרואקטיבית, אלא אם היא מיטיבה עם האינטרס הקיבוצי, כגון שמירה על רציפות בפרקטיקה התעסוקתית. בסופו של דבר, מצא בית הדין כי שגה בית הדין הארצי לעבודה בפסק דינו נגד העותרת, וציין כי אישור ההסכם אכן היה צריך לחול רטרואקטיבית, ובכך לדחות את תביעות המשיבים לגמול שעות נוספות. ההחלטה הכירה בהקשר הפרוצדורלי שקרא לפסקי דין כאלה להבטיח צדק ולהימנע מהטלת נטל כספי מופרז על בסיס טכני סטטוטורי, תוך שימת דגש על הגינות ביישום דיני העבודה רטרואקטיבית להסכמים קיבוציים.