בש"פ 863/23

תקציר

בפסק דין זה דן השופט בערעור על מעצרו של אדם שהסתבך בפעילות פלילית ובהתמכרות לסמים. בעוד שבית המשפט המחוזי אישר תחילה את ההחלטה לעצור את המבקש עד תום ההליכים המשפטיים בשל עברו הפלילי ותפיסת האיום שלו, החליט השופט לבחון מחדש מסקנה זו. הערעור נבחן לפי סעיף 53(א1)(2) לחוק המעצרים, תוך הכרה בכך שערעורים לערכאות גבוהות יותר שמורים בדרך כלל למקרים חריגים של שאלות משפטיות עקרוניות או עוולות משמעותיות. במקרה דנן, הגם שלא הועלתה שאלה משפטית עקרונית, צוין כי בית המשפט המחוזי לא הביא בחשבון שיקולים מהותיים שהצדיקו בחינה נוספת של הבקשה. הודגש העיקרון שנקבע כי מעצר יכול לשמש אמצעי לשיקום בהתקיים תנאים מתאימים, תוך התייחסות לפרשת סוויסה, המתווה קריטריונים לשחרור נאשם לחלופות טיפוליות. המבקש, בעל עבר בעייתי מאז עלייתו לישראל, הראה לראשונה מוטיבציה לשיקום במסגרת הליך פלילי מתמשך. לאור שינוי זה ותמיכת שירות המבחן בשחרור לתוכנית טיפולית, הסכים השופט עם החלטת בית משפט השלום המקורית לאפשר חלופה זו. למרות החשש למהימנותו של המבקש, הדגישה השופטת את פוטנציאל השיקום והורתה לחזור לבית משפט השלום על מנת להסדיר את שילובה במתקן הטיפול אילנות, ובכך נעתר לערעור ונתן למבקש הזדמנות לשינוי.