סע"ש 39391-03-21

תקציר

פסק הדין מתאר את סכסוך השיפוט בין בית הדין האזורי לעבודה בחיפה לבין בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. התובעת, שהיא המעסיקה, הגישה תחילה תביעה נגד הנתבעים, עובדיהם לשעבר, בבית משפט השלום בחיפה. עם זאת, במהלך דיון קדם משפט התברר כי הן משרדו הרשום של התובע והן מגורי הנתבעים ממוקמים בבאר שבע, והעבודות בוצעו מבית הנתבעים בבאר שבע. למרות זאת, התובעת טענה כי יחסי העבודה היו עבודה מבוססת אינטרנט, המאפשרת לעובדים לבחור את מקום עבודתם וכי בעבודתם מעורבים לקוחות מכל רחבי הארץ. לפיכך, סברה התובעת כי כל בית דין אזורי לעבודה, לרבות חיפה, יוכל לדון בתביעה. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי סמכות השיפוט המקומית נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בהתחשב במקום מגוריהם ובמקום בו עבדו. עוד נקבע בחוזה העבודה כי לבית הדין בבאר שבע תהיה סמכות, כאשר לתובע שמור שיקול הדעת לבחור מקום אחר. עוד ציינו הנתבעים כי הכלל "לא נעביר עוד", עליו הפעיל התובע, אינו חל במקרה זה, שכן בית משפט השלום לא הורה על העברה אלא רק הכיר בזכותה של התובעת להגיש תביעה נפרדת בחיפה. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לו סמכות מקומית במקרה זה. נמצא כי הן מקום העבודה והן מקום ביצוע העבודה נמצאים בסמכותו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. בית הדין הדגיש כי הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות סמכות לאור אופיים המיוחד של יחסי העבודה. זאת ועוד, הסעיף בהסכם העבודה המעניק לתובע שיקול דעת בבחירת מקום העבודה אינו גובר על היעדר סמכות מקומית. עוד הדגיש בית המשפט כי ניתן להעלות את סוגיית הסמכות המקומית באופן עצמאי, ובמקרה זה הנסיבות אינן מצדיקות חריגה מההוראות הרגילות בדבר סמכות השיפוט המקומית. לפיכך, התביעה תועבר לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, והתובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים, בסך של 2,500 ₪.