ת"א 62396-03-19

תקציר

התובעת, שהייתה בעלת אולם תצוגה והשכירה חלק ממנו בשכירות משנה לחברת דקור רהיטים, ביקשה להטיל על הנתבעת אחריות אישית בגין פיגורים בדמי השכירות. דקור רהיטים נקלעה לקשיים כלכליים והנתבעת, מנכ"ל החברה ובעל מניותיה, התקשרה עם התובעת בהסכם שכירות של חצי שנה בסך 20,000 ₪, אותו החברה לא שילמה. התובעת טענה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, הציגה מצגי שווא וניצלה לרעה את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, דבר המצדיק את הרמת מסך התאגיד. בית משפט קמא דחה את התביעה, אך בית המשפט המחוזי הורה על מתן פסק דין משלים לבירור התשתית העובדתית להחלטה. פסק הדין המשלים קבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להרים את מסך התאגיד, שכן מעשיה של הנתבעת לא עלו כדי חוסר תום לב סובייקטיבי, ואף לא הצדיקו הטלת אחריות אישית לחובות החברה. מצגי השווא הנטענים של הנתבע לא הוכחו כחוסר תום לב סובייקטיבי או כוזב, והתובע לא הביא ראיות מספיקות למצבה הפיננסי של החברה או לידיעתו של הנתבע עליה. יתר על כן, מעשיו של הנתבע בהמשך החזקתו והשימוש בו במושכר, כמו גם מצג שווא לכאורה אודות פעילות החברה, לא היוו בסיס מספיק להטיל עליו אחריות אישית. התובע גם לא הוכיח כי הנתבע העדיף נושים אחרים או נהג בהתנהלות פסולה בכל הנוגע לפינוי המושכר. ככלל, מעשיו של הנתבע לא היו כה אשמים המצדיקים הרמת מסך, והתובע לא הוכיח קיומה של עוולה נזיקית או הפרת חובה על ידי הנתבע. פסקי הדין הקודמים של בית משפט קמא, בשילוב עם פסק הדין המשלים, הביאו למסקנה כי אין להטיל על הנתבע אחריות אישית, וזכות הערעור נשמרה לשני הצדדים.