ע"א 3004/04

תקציר

הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לטובת תביעת המשיב להשבת ארנונה מהמערערת. המשיב הוא החוכר העיקרי של שני בניינים בחצרי המערערת ושילם ארנונה עבור שני הבניינים והחניונים שלהם מאז שנת 1999. עם זאת, המשיב טען כי הארנונה שנגבתה בגין החניונים הפתוחים אינה חוקית ותבע את השבתם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב, וקבע כי המערערת פעלה שלא כדין בכך שהוסיפה לצו הארנונה את הסיווג "חניונים", דבר הסותר את "החקיקה המקפיאה" שאסרה על הרשויות המקומיות לשנות את סיווג הנכסים. יתר על כן, המערערת לא קבעה שטח מרבי לקרקע המשויכת למבנים כנדרש בחוק, והפכה את גביית המס בגין החניונים הפתוחים לבלתי חוקית. בית המשפט הורה למערערת להשיב את המסים שנגבו בגין החניונים הפתוחים, תוך שהוא דוחה את טענות השיהוי והשיהוי. המערערת ערערה על החלטה זו, אך בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא מצא עילה להתערב בפרשנותו את הדינים הרלוונטיים. בנוסף, הסכים בית המשפט העליון עם ממצאי בית המשפט המחוזי בסוגיות המהותיות, לרבות סמכות השיפוט, לגופה של חקיקת ההקפאה והוכחת סכום התביעה. עם זאת, בית המשפט העליון הפחית את ההוצאות שנפסקו ל-30,000 ₪. לבסוף, קבע בית המשפט כי על המערערת להשיב למשיב את ההפרש בין הסכום ששולם לבין הסכום שהיה צריך להיגבות לפי סיווג "קרקע תפוסה" לשנים 1999-2001, בצירוף שכר טרחת הערר ושכר טרחת עורך דין.