סע"ש 26359-09-17

תקציר

זהו פסק דין במקרה של עובד שתובע את מעסיקיו לשעבר על שכר והטבות שלא שולמו. התובע עבד בשלוש חברות במשך ארבע שנים וטען כי הוא עובד לעיתים קרובות מעל 12 שעות ביום ולא קיבל תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. עוד טען כי החברות כפופות לצו הרחבה בענף הבנייה, ותבעו תשלומים שונים לרבות הפרשי שכר, קרן השתלמות, ימי חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ופיצויים בגין העסקה שלא כדין ואי הודעה. השופטים פסקו לטובת התובע באופן חלקי. הם מצאו כי קיימת רציפות העסקה בין שלוש החברות הנתבעות, וכי התובע זכאי לקבל את זכויותיו מהמעסיק האחרון, הנתבעת 3. עם זאת, השופטים לא מצאו עילה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים היחידים (4 ו-5) באחריות אישית לחובות החברות. עוד קבעו השופטים, כי כתב ויתור חתום על ידי התובע בו ויתר על זכויותיו כלפי נתבע 3 אינו תקף, שכן הוא אינו עומד בדרישות הדין העברי. בנוסף, קבעו השופטים כי התפטרותו של התובע אינה מהווה פיטורים, ומאחר שלא נתן הודעה מוקדמת על התפטרותו, הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. בית המשפט קבע כי צו ההרחבה בענף הבנייה אינו חל על עסקי הנתבעים, שעסקו בפתרונות הצללה ולא בבנייה. לפיכך, נדחו תביעותיה של התובעת להפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות. השופטים חישבו את גמול השעות הנוספות של התובע על סמך דוחות נוכחות ותלושי שכר, וקבעו כי תוספת השעות הנוספות הגלובלית בסך 2,295 ש"ח מהווה תשלום נכון. הנתבעים חויבו לשלם לתובע 7,312 ש"ח עבור דמי חופשה ו-4,723 ש"ח עבור דמי הבראה. טענות הקיזוז של התובע והנתבעים נדחו ברובן מחוסר ראיות. השופטים הורו לנתבע 3 לשלם לתובע סכומים אלה, וכן 1,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין ו-200 ש"ח הוצאות משפט. התביעה נגד הנתבעים 4 ו-5 נדחתה, והתובע חויב לשלם לכל אחד מהם 5,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין.